מי שהחל את דרכו הפוליטית לפני חמש שנים בהקמת מפלגת כולנו יחד עם משה כחלון, הודיע הערב אחרי שורה של טעויות, נסיבות מצערות ודילוגים אידיאולוגיים על סיום דרכו ופרישה ממפלגת העבודה ומהחיים הפוליטיים. בשונה מכחלון ששקל גם הוא את דרכו אחרי הכישלון המוחץ בבחירות, הסתגל למצב החדש והחליט להישאר על הגלגל בליכוד, גבאי פספס את גלגל ההצלה שנזרק לעברו ערב פיזור הכנסת וכעת במקום להיות שר אוצר הוא חוזר לביתו.
גבאי היה סיפור סינדרלה של השמאל ומפלגת העבודה. הוא התנגד למתווה הגז, פרש ממשלת נתניהו ומכולנו בעקבות החיבור עם ליברמן ומינוייו לשר הביטחון וחצי שנה לאחר מכן החל במרוץ לראשות מפלגת העבודה. במפלגת השמאל החלו כבר אז להשתעשע ברעיון הפרידה מהיו"ר לשעבר בוז'י הרצוג, מי שהוביל את המפלגה להישג של 24 מנדטים בבחירות ומצא את עצמו נאבק על שמירת שמו הטוב מול גלגלי ההרס הידועים של העבודה שלא סתם כונתה "מפלגה אוכלת ראשיה".
גבאי זכה אז בפריימריז שנערכו בחודש יולי 2017 בסיבוב השני מול עמיר פרץ ב-52% מהקולות והוביל את העבודה לניצחון. ניצחון בסקרים. האאוטסיידר, המזרחי שניצח את המנגנון האשכנזי הוותיק, שלא גדל בשורות המפלגה והדיח את ותיקיה. אך הארומה המשכרת של הניצחון לא נשארה לאורך זמן.
המפלגה אמנם טיפסה חזרה למספר דו-ספרתי של מנדטים למשך חצי שנה, וגבאי, נישא על גלי הניצחון, החל לבצע שינויים מבניים בעבודה כדי להקל את השליטה בה ובמוסדות. אז גם החלו להישמע ניצני ההתנגדות אליו, אולם כל עוד המפלגה שמרה על כוחה בסקרים, לא העז איש לצאת נגדו בגלוי.
נקודת השבירה הייתה כמעט שנה לאחר היבחרו עם צניחת המפלגה לעשרה מנדטים – מקום שבו מפלגת העבודה לא חלמה גם בסיוטיה הקשים להיות. האשם המידי שסומן היה כמובן גבאי.
האופוריה פינתה את מקומה למאבקי הכול בכול. איתן כבל נגד גבאי. גבאי נגד עמיר פרץ. השיא היה בניסיונות הפרישה של כמה מורדים מהמפלגה בחודש נובמבר אשתקד. ניסיונות הפיצול לא צלחו אך בזה אחר זה החלו לעזוב את המפלגה חברי הכנסת שהביעו ביו"ר ובדרכו חוסר אמון מוחלט: מיקי רוזנטל, איילת נחמיאס ורבין, איתן ברושי וחיליק בר.
אחרי סדרת העזיבות שהוסיפו לתדמיתה המוכה של המפלגה, הגיע גבאי וערב בחירות אפריל 2019 נפרד בתיאטרליות רבה מדי מציפי לבני. אל מול המצלמות בבוקר סתמי בחודש ינואר הודיע לה גבאי "זה לא אני, זו את" איחל לציפי בהצלחה וסגר את הדלת על הפרק שנקרא המחנה הציוני בחייה של מפלגת העבודה. האירוע הזה הגביר את האיבה כלפי גבאי, שגם במרוצת הזמן לא הצטער על הדרך אך הבין את המחיר שנדרש לשלם. הפופולריות של לבני גבוהה בקרב מצביעי השמאל ואילו גבאי שעדיין נתפס ציפור זרה בנוף שילם על כך מחיר פוליטי בדמות המנדטים שהמשיכו לברוח ממנו וממפלגתו.
יו"ר העבודה החדש והחדשני, שבא מהעולם העסקי והבטיח למפלגה שיקום תדמיתי לא עמד בהבטחה. מפלגת העבודה נצמדה למסרים שהיו רלוונטיים בשנות ה-90, המחלוקות בתוכה פרחו והירי בנגמ"ש רק התגבר ככל שהמצב הפך קשה יותר. עם פריחת כחול לבן, היה זה רק עניין של זמן עד שבוחריה עזבו למפלגה עם חלוקה אידיאולוגית נוקשה פחות ועם סיכויים גדולים יותר להרכיב ממשלה בבוא העת.
זה לא היה רק גבאי שהוביל את העבודה לתהום חסרת תקדים של שישה מנדטים, אך כיו"ר המפלגה הוא נדרש לשאת בנטל ההודאה באשמה על כישלונו.
ביום רביעי לפני שבועיים עוד יכול היה גבאי לשנות כיוון. נתניהו הציע לו הצעה של פעם בחיים – שר אוצר וכניסה לממשלה עם שר נוסף או עם כל המפלגה. אילו גבאי שביקש לקבל לגיטימציה ותמיכה מחברי מפלגה שבה אמנם אין לשונות ארוכות אך יש חרבות בהיכון, עבר בין כל חברי הכנסת שנשאו ונתנו איתו והם היו אלו שלבסוף הכשילו את ההצעה ותלו בו, שוב, את האשמה.
בתחילת שבוע היה זה האלוף במילואים טל רוסו, שיריון שגבאי הביא למפלגת העבודה, שהחליט לעשות סוף לאפיזודה הפוליטית הקצרה. והערב גם אבי גבאי, שאגב נבחר לראשונה כח"כ רק בכנסת הנוכחית – שתפוזר ביום שני הקרוב.
גבאי פספס את הזדמנות חייו. היום במקום לבכות על מר גורלו, הוא יכול היה לשבת בראשות משרד האוצר, אולי עם חברו רוסו כסגן שר הביטחון, להציל את המדינה מבחירות נוספות ולתת לאנשי העבודה לסיים את המלאכה בפירוק המפלגה ההיסטורית. הם כבר מזמן הבהירו לגבאי שלא ימשיך איתם הלאה והוא במקום להבין את הרמז ולקפוץ על סירת ההצלה הראשונה שעברה באזור עמד על הטיטאניק עד להתנגשות הבלתי נמנעת.
