אזהרת טריגר: נושאו של הטור הזה הוא הייצוג הפוליטי של המגזר הדתי־לאומי, והוא יהיה ביקורתי. כמי שיצא לו בעברו לבקר את המנהיגות הפוליטית של המגזר, ואף את המגזריות עצמה, שלטענתי פוגעת באחדות הלאומית, אני יודע שישנה לעיתים רגישות לביקורת כזו. ובכל זאת, הרשו לי לרגע להציג את הדברים כמתבונן מהצד.
בצד החיובי של הדברים, אין ספק שערכי הציונות הדתית עדיין קיימים, ומפעליה הרבים והחשובים עודם תורמים למדינת ישראל הרבה מעבר למספרם היחסי של בניה ובנותיה. אבל התבוננות חדה יותר מעלה שהללו נשענים במידה רבה על הישגי העבר של התנועה, בעוד שבשנים האחרונות היא נמצאת במשבר פוליטי־מנהיגותי חריף.
הציונות הדתית, על כל זרמיה, מונחית על ידי הרעיונות של כלל ישראל ואחדות העם. לכן היינו מצפים שתפעל בעצמה כגוף מאוחד. והנה, באופן אבסורדי, הפוליטיקה שלה מציגה את ההפך הגמור. כיום מתיימרות לייצג את הציבור הלאומי־דתי שש סיעות שונות, שאם חלקן מצליח בכלל להתאחד, הרי זה, כמאמר נפתלי בנט, בחיבור "טכני" בלבד, לצורכי התמודדות עם אחוז החסימה.
הטונים של השיח הפוליטי אצל נציגי המגזר הדתי־לאומי גבוהים במיוחד. מנהיגי הציונות הדתית מפליגים בהצהרות פרובוקטיביות, לצד התקפות זועמות זה על זה. מדי יום כמעט הם חשים נבגדים על ידי הסיעות האחרות ויוצאים נגדן בשצף קצף. מיוגב ועד בנט, מפייגלין ובן־גביר ועד סמוטריץ' – מאבקי הכבוד והאגו בראש חוצות, הריב והאיבה בין הסיעות, הפכו לנורמה גורפת.
לאחרונה נוספה אופנה חדשה: הרס מסגרות פוליטיות. במערכת הבחירות האחרונה לא הייתה לציונות הדתית ולוּ מסגרת מוכרת אחת. מי מכורח ומי ומבחירה, כולן התחדשו בפלטפורמות אד־הוק, שכל אחת ואחת מהן היא היא "הימין האמיתי". לציפי לבני יש מה ללמוד מחלק ממנהיגי הציונות הדתית, שעוברים ממפלגה למפלגה באדישות גמורה.
המפד"ל ההיסטורית הייתה ללעג ולשנינה בעיני יורשיה, אבל נשאל ביושר: לוּ הייתה מתנהלת כמותם, האם הייתה מצליחה להגיע לכל־כך הרבה הישגים – יישובים, בתי ספר, מוסדות דת, מכינות, ועוד? ממשיכי המפד"ל עומדים על היסודות שכוננו אבותיהם, וממטירים זה על זה אש וגופרית המלחכות את מפעל אבותיהם.
המהפכה אוכלת את בניה
מתי אירע השינוי הזה? אני נתקלתי בו אי־אז בימי "מנהיגות יהודית" של משה פייגלין בליכוד. כתבתי אז מאמר שיצא נגד התנהלות התנועה, ובתגובה פרסם המנכ"ל שלה, מיכאל פואה, מאמר שבו, על בסיס ההנחה שלו שאני דתי־לאומי, הוא כינה אותי עבד נרצע, קרי אדם שכפוף למשטר האדנותי החילוני, מפד"לניק מיושן שלא הפנים את עקרונות "המהפכה האמונית" הבועטת.
תגובתו של פואה הייתה ברוח אינקוויזיטורית. היא הייתה אמורה לשתק אותי בבושה מול הַאֲשָׁמָה אסכטולוגית, שדורשת אחת משתיים: הודֵה בעיקרי המהפכה, או שתושפל כקצר הבנה וחלש אופי. גאולת פייגלין טופחת על פניי, ואני טומן ראשי בחול, עבד שמסרב להשתחרר מכבלי שעבודו התודעתיים. כאן התגלו בפניי ניצני היהירות הפנים־מגזריים, שהפכו כעת לחרב פיפיות מתנופפת בחוצות.
הציונות הדתית מתאפיינת, לפחות ב־45 השנים שאני מכיר אותה, בלהט של עשייה ואמוניות. להט כזה יכול להיות ברכה או קללה. סוד הצלחתה ההיסטורית של המפד"ל היה תיעול נכון של האנרגיה. המפד"ל בנתה והתיישבה והקימה מוסדות רבים, אבל היא עשתה זאת בליווי פוליטיקה מתונה.
בין 1955 ל־1977, תחת הנהגתם של חיים משה שפירא ויוסף בורג, קיבלה המפד"ל בין 10 ל־12 מנדטים באופן קבוע. היא הייתה כוח נוכח ומשפיע, גדול מהמפלגות החרדיות, והיא החזיקה בשני מפתחות מרכזיים להשפעה: התמדה ורציפות. למרות זאת, הנהגתה גילתה הכרה נכוחה במגבלות כוחה הפוליטי. היא הייתה מגזרית במודע, מה שהקל עליה לשתף פעולה עם מפלגות אחרות. מובן שלא הייתה מושלמת, וגם היא ידעה לשבור את הכלים, אבל היו לה תחכום וסבלנות.
אלא שאז באה הדעיכה. אחרי המהפך, ב־1981 ירדה המפלגה לשישה מנדטים. על החלל האלקטורלי שנוצר הסתערו מפלגות חדשות שהתחרו על הקול שמימין לליכוד. ב־1988 עמדו מימין לליכוד ארבע כאלה: המפד"ל בהנהגת אבנר שאקי עם חמישה מנדטים, התחיה של יובל נאמן עם שלושה, צומת של רפול עם שניים, ומולדת של גנדי עם שניים.
שני אירועי התמוטטות הימין, בשל התנהלות חסרת אחריות של "הימין שמימין לליכוד", קשורים באופן מובהק לשחיקת המפד"ל. בחירות 1992, שהביאו עלינו את אוסלו, עמדו בסימן "שמיר אינו ימין אמיתי", ובבחירות 1999, שהביאו את הבריחה מלבנון והאינתיפאדה השנייה, נשמעו טענות דומות נגד נתניהו. התחרות על "הימין האמיתי" התגלתה כהרסנית – לימין עצמו. בימי המפד"ל ההיסטורית אני מעריך שהאיוולת הפוליטית הזו לא הייתה מתרחשת.
גם הרטוריקה חסרת הפשרות של "הימין האמיתי" הלכה והקצינה, והביאה את "המהפכה האמונית". בנט קצר את פירות השיח הזה בבחירות 2013, כשהצליח לאחד את המחנה על ידי הפניית האש לליכוד. אלא שבמהרה התברר שהוא ובשורתו אינם פופולריים דיים בציבור הרחב, ושהכוחות הפנימיים במגזר הדתי־לאומי מהפכניים מכדי להתאחד; אלו כבר לא סיעות, אלא חצרות.
כעת האש בוערת לכל הכיוונים, ומכלה את המחנה הלאומי. בבחירות האחרונות הושלכו לפח יותר מרבע מיליון קולות ימין, אבל האגו־טריפ של הנהגת הציונות הדתית רק צובר תאוצה. כל מי שלא עבר את אחוז החסימה רואה בעצמו שר בכיר, וכל סיעה היא השלטון. ומי הם אויבי הציבור? כמובן, הליכוד ונתניהו. הציר המרכזי של המחנה הלאומי מצויר כיום, בתעמולה שהיא לא רק שקרית אלא גם הרסנית, כאויב הציונות הדתית וההתיישבות.
ברקע הולכים ונשחקים הישגי התנועה. הפוליטיקה של המפד"ל נחשבת היום לעלבון: הכרת הטוב, סבלנות, מתינות, צניעות, מגבלות הכוח, שיתוף הפעולה – כל אלו הפכו למידות רעות. ירשה אותם פוליטיקה של קפיצת הדרך.
המפד"ל כבר לא תשוב. הצרה היא שלא קם לה יורש ראוי, בזמן שחלק ניכר בציבור הדתי־לאומי מפגין סלידה ממפלגת השלטון הימנית. כך, במקום שהימין ייהנה מעדנה של רציפות שלטונית, הפוליטיקה הדתית־לאומית הולכת ומקצינה, הולכת ומתפצלת, הולכת ומתנתקת מהמציאות האלקטורלית, והמחנה הלאומי משלם מחיר כבד.
בזמן המהפכה הצרפתית נטבעה האמרה "המהפכה אוכלת את בניה"; דומה שהפוליטיקה של "המהפכה האמונית" איננה פטורה מאמת זו.
