יום רביעי, מרץ 5, 2025 | ה׳ באדר ה׳תשפ״ה
לארכיון NRG
user
user
צילום: אריק סולטן

שרה העצני-כהן

פובליציסטית

אוכלים לנו את הארץ

הפעילות הפלסטינית הנמרצת לקביעת עובדות בשטח סי נענית בפיהוק ישראלי מתמשך. צו מיוחד שהעביר שר הביטחון לשעבר ליברמן מעניק כלי עבודה טוב, צריך רק להשתמש בו

חג השבועות הארוך עמעם מעט את ההצהרה החשובה של השבוע. שגריר ארה"ב בישראל, דיוויד פרידמן, התראיין בשבוע שעבר ל'ניו־יורק טיימס' והעניק לממשלת ישראל ולעם היושב בציון מתנה: הצהרה אמריקנית בדבר לגיטימיות של ישראל להחיל ריבונות על חלקים מיהודה ושומרון. "בנסיבות מסוימות", אמר השגריר, "אני חושב שלישראל יש זכות להחזיק בחלק מהגדה המערבית, אך לא בכולה".

למה בדיוק מתכוון שגריר ארה"ב? אין לדעת, אבל מדובר בציון דרך משמעותי. במשך שנים דחפה ידידתנו הגדולה מעבר לים למתווים שכוללים נסיגה ישראלית כמעט מוחלטת תוך הקפאת בנייה, אפילו בירושלים. והנה, מגיע נציגו הרשמי של נשיא המעצמה הגדולה, ופותח צוהר לחשיבה אחרת ולמדיניות שונה, לשינוי המשוואה בליווי חותמת בינלאומית. אחרי ההכרה בירושלים כבירת ישראל, העברת השגרירות אליה והכרה בריבונות ישראלית ברמת הגולן, הגיעה גם ההצהרה הזו. כדאי בהחלט לעבור מהצהרות למעשים, אבל כרגע ממשלת מעבר ובינתיים ראוי שנעיף מבט לשטח, זה שעליו (או בו) תוחל הריבונות.

צילום: אריק סולטן
שגריר ארה"ב בישראל, דיוויד פרידמן. צילום: אריק סולטן

זוחל מהר

האופטימיות הזהירה שמתגנבת לליבנו עם הצהרת השגריר מתנגשת עם מציאות קודרת. כמה קודרת? מאוד. בתקופה האחרונה מתבצעת עבודת מטה רצינית בארגון 'רגבים', ותוצריה הראשוניים (שטרם ניתנים לפרסום) מעידים על קטסטרופה בשטח.

והרי החדשות: אוכלים לנו את הארץ. לא משנה כמה מרגליות יפיק פיו של השגריר, הארץ נאכלת מול עינינו המאוהבות והעצומות. הצהרות הן חשובות, אבל הן הפיכות. הציונות המדינית חייבת לפגוש בציונות המעשית, רק יחד הן עובדות, והציונות המעשית כרגע בבור עמוק. מישהו אחר לקח לידיו את ה"ציונות" המעשית ותרגם אותה לערבית, מישהו שרב איתנו מריבת איתנים על הארץ הזו כבר יותר ממאה שנה. אנחנו חושבים שהוא מפסיד, אבל הוא תלמיד טוב, למד מאיתנו את השיטה השקטה של "עוד דונם ועוד עז" ומיישם אותה בקצב מבהיל.

במוקד האירוע החשוב הזה נמצא מה שמוגדר "שטח סי" – שטח בשליטה אזרחית וביטחונית ישראלית (מאז הסכמי אוסלו). כ־60 אחוזים משטחי יהודה ושומרון נתונים תחת ההגדרה הזו, ובהם נמצאים כלל היישובים היהודיים, הכבישים, בסיסי צה"ל, שטחי אש ועוד. רוב השטח איננו מיושב או מעובד, אבל הוא בשליטה ישראלית רק בכאילו. מה שקורה שם באמת זה סיפוח ערבי זוחל, עקבי וחכם. רוב הישראלים לא מתעניינים בכלל במה שקורה 'שם'. אפילו לא רוב המתיישבים ביו"ש. זה לא טרור שמתפוצץ וקוטע את רצף החיים, זה לא חרם שעוקר את הבסיס הכלכלי, זה נעשה בשקט ובעקביות, ואוטוטו כבר מאוחר מדי. טבעות החנק סביב ההתיישבות וצירי החיים היהודיים הולכות ומתהדקות.

אני מקווה שמי שיקרא את השורות האלה יעשה את זה ביראת קודש ובהבנה של גודל המשימה. שמישהו מגופי הביצוע יתעורר, ירצה להתעורר, מישהו מהמדינאים, מנבחרי הציבור. מישהו.

אל השטח הגדול הזה, הערבים לוטשים עיניים כבר זמן רב, ומשנת 2009 גם קובעים עובדות בשטח תוך אסטרטגיה מתוכננת וחכמה. האסטרטגיה הזו נקבעה ב'תוכנית פיאד' (על שם סלאם פיאד, ראש ממשלת הרשות הפלסטינית לשעבר), ובשמה הרשמי: "פלסטין – מסיימים את הכיבוש, מקימים את המדינה". ממש "מדינת היהודים" של הרצל, להבדיל. וכזו כן היא. מטרת התוכנית היא להקים מדינה דה־פקטו, מתוך הנחה שהמשא ומתן מקרטע ולא מוביל לשום מקום.

ובשטח סי, השטח האסטרטגי כל כך, נקבעות עובדות בשטח. מוקמים בתי ספר, בכוונה כדי להקשות על הפינוי, נמתחים קווי מים, מוקמים מבנים זמניים שהופכים עד מהרה לקבועים, נשתלים שתילים, נבנות טראסות. לאור יום, ולאיש לא אכפת. בטח ובטח שלא למנהל האזרחי.

החבר'ה ברש"פ ערכו מיפוי, בחרו אזורים אסטרטגיים כמו 1E, מדבר יהודה, הדרך לים המלח (עיין ערך חאן אל־אחמר שעדיין עומד על תילו), הר חברון, גוש עציון ורבים אחרים. בשטח הזה בוחשים כולם. בעיקר מדינות אירופה – הנורווגים, ההולנדים, הדנים, האיחוד האירופי, האו"ם, כולם. כאילו לא חסרות להם צרות משל עצמם, הם בוחשים בענייננו כאן בפול־גז. יש שם פרויקטים אזרחיים, חקלאיים, תחבורתיים, איכות סביבה ומה לא – העיקר לבלוע כמה שיותר שטח, בזמן שאנחנו עסוקים בשאר עניינינו. הפלסטינים דוהרים לקראת מדינה, וההצהרות של השגריר נותרות מאחור. אוכלות את האבק.

צילום: EPA
חאן אל-אחמר. צילום: EPA

בריש גלי

הם אפילו לא מתחבאים. הם מפיקים תוכניות מדוקדקות להפליא (באנגלית), והן זמינות באתרי האינטרנט של הרשות, עם הצהרות ברורות וללא תירוצים או מסכות. אנחנו הולכים להקים פה מדינה, על אפכם ועל חמתכם.

ובישראל? אין שום גורם ממשלתי שיודע (או רוצה) להתמודד עם הסוגיה. בעצם, היה אחד. בחור בשם קובי אלירז, יועץ שר הביטחון לענייני התיישבות, שפוטר מתפקידו בבושת פנים וללא כל הסבר לפני כמה ימים. קובי היה בתפקיד בתקופת יעלון ובתקופת ליברמן, ודווקא נתניהו החליט, עכשיו בממשלת מעבר, לפטר את האדם הכי ערכי והכי מקצועי שחי את המציאות 24/6 ודפק על כל דלת כדי להתריע ולשקף את המציאות, כיבה כל שריפה והגה תוכניות חכמות ומיושבות.

קובי אלירז ו'רגבים'. איש אחד שכבר פוטר, וארגון חברה אזרחית נטול משאבים (אך מלא מוטיבציה וציונות), ולא שום גורם אחר. זה לא ייאמן. איפה המנהל האזרחי? איפה משרד הביטחון? איפה משרד החקלאות? גורנישט. לגורמים הללו, במקרה הטוב, אין מושג מה קורה בשטח, במקרה החמור – הם עסוקים בדקדקנות־יתר עם יהודים וסלחנות־יתר עם ערבים. חדלות מוחלטת.

צילום: הלל מאיר, TPS
קובי אלירז, יועץ שר הביטחון לענייני התיישבות שפוטר לפני כמה ימים. צילום: הלל מאיר, TPS

אז מה עושים? אחרי שנתפכח ונבין את עומק הבור, וכדאי שזה יקרה מהר, צריך יהיה להפיק, לאשר ולבצע תוכנית חירום ממשלתית לשטחי סי. לראות מה אפשר להציל.

בד בבד, יש כלי חדש שאפילו עבר את המבחן הגדול ביותר, מבחן בג"ץ. זה צו מיוחד שנהגה בזמן ובהוראה של ההוא־שאסור־לומר־את־שמו, אביגדור ליברמן, בשבתו כשר הביטחון, ומגיעה לו מילה טובה על כך. "צו מבנים חדשים" מאפשר לקצר את ההליך הבירוקרטי־משפטי ולהרוס בנייה בלתי חוקית ביתר קלות, לפני שהזמני הופך לקבוע. הצו בתוקף כבר 40 יום, ומי שאמור להפעיל אותו הוא המנהל האזרחי. רוצים לנחש כמה פעמים הוא הופעל מאז? בין המנחשים נכונה יוגרל מבנה יביל של האיחוד האירופי. במנהל האזרחי צריכים "להיערך להפעלתו", יש להם זמן. זה מה שקורה כשבירוקרטיה וחוסר יעילות של מגזר ציבורי נפגשים עם מוטיבציה הפוכה וחוסר רצון לפעול.

בימי המשא ומתן הקואליציוני שלא צלח, הציבו באיחוד מפלגות הימין דרישה אלמנטרית: להילחם ב'תוכנית פיאד'. המנוע הוא אורית סטרוק, מנהלת שדולת ארץ ישראל בכנסת וחברת האיחוד הלאומי, שמכירה מצוין את המציאות בשטח, והיא הובילה דרישה שלפיה הממשלה תעביר החלטה שכותרתה "מחליטים יו"ש". במסגרתה תיערך אכיפה כנגד השתלטות ערבית בלתי חוקית על השטח, תקודם מדיניות של רישום אדמות מדינה ותיערך פעילות לשימור אדמות המדינה, וכל זה תוך פעולה נגד הבוחשים, הלא הם הארגונים הבינלאומיים.

נתניהו לא נעתר. הוא משך ומסמס וגמגם. אלה היו ימים של ספינים וכאוס, הצהרות בומבסטיות וכותרות. אבל כשמנקים את הרעש, דווקא לדרישה האידיאולוגית (ולא הכיסאולוגית) הקריטית הזו הוא לא נעתר. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים.

צילום: מרים צחי
אורית סטורק בסיור של שדולת ארץ ישראל בסוסיא, נאווג'ה – מאחז פלסטיני בחברון. ספטמבר 2016. צילום: מרים צחי

לפני כשנתיים תיאר כאן ב'מקור ראשון' הכתב אריאל כהנא שיחה קשוחה בין שועי עולם לבין נתניהו, סביב הלווייתו של פרס בשנת 2014. על אייר פורס 1, המטוס הנשיאותי, היו ברק אובמה, ביל קלינטון וג'ון קרי. הם התקשרו וביקשו למסור מסר לנתניהו: "תגיד לבוס שלך שאם גם הוא רוצה הלוויה כמו של פרס, שיתחיל לזוז, להתקדם", אמר אחד האמריקנים ליואב הורוביץ, ראש הסגל. "תגיד לו", השיב נתניהו, "שאני מוותר על הכבוד, כי אין לי שום כוונה להשתתף בהלוויה של המדינה שלי".

האם אצל אותו נתניהו, שעמד בצורה הרואית מול ממשל אובמה, שמגיע מתפיסת עולם של מקום תחת השמש וקיר הברזל, שהצליח ליצור קשרים אסטרטגיים עם ממשל טראמפ – האם דווקא אצלו תחמוק לה המדינה הפלסטינית?

זו קריאת השכמה, כי אוכלים לנו את הארץ.

כתבות קשורות

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.