את האמירה המפתיעה של השבוע סיפק בכיר יהדות התורה משה גפני. היא הושמעה בשולי ריאיון ברשת ב' על תיקי נתניהו ועל ליברמן. הפוליטיקאי החרדי השמאלי ביותר התבקש להתייחס לדברי השגריר דיוויד פרידמן בניו־יורק טיימס, ובאופן בלתי צפוי הוא התייחס באהדה. עד היום, הסביר גפני למראיינת המשתאה, המדיניות החרדית המסורתית גרסה ש"אנחנו נגד ההתגרות באומות, אנחנו נגד זה שהולכים לבד נגד כל העולם, אבל כרגע מגיע פרידמן ואומר בשם הממשל האמריקני את מה שהוא אומר. זה מצב שצריך ללמוד אותו, מצב חדש".
אכן, מצב חדש בלשון המעטה. רעידת אדמה אם לדייק. התנגדות אמריקנית בת יובל שנים לכל נעיצת יתד יהודית ביו"ש, מוחלפת פתאום בתמיכה אמריקנית רשמית בריבונות יהודית שם. הרי פרידמן מתואם היטב עם מעבידו וידידו, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, וכאשר השגריר אומר ש"ישראל זכאית להחזיק לפחות בחלק משטחי יו"ש", ברור שזה גם מה שטראמפ חושב. 52 שנים אחרי מלחמת ששת הימים הוא מאותת לישראלים כי הגיע זמן סיפוח. אם לא את כל השטח, אז לפחות חלק ממנו.
גפני, בחושיו הפוליטיים המחודדים, מזהה שלמרות קיני ההתנגדות ברמאללה, באירופה ואפילו בוושינגטון עצמה, זהו כעת כיוון הזרימה בבית הלבן: סיפוח. לכן מבחינת החרדים כבר לא מדובר בהתגרות באומות. הכרזת פרידמן היא סוג של הצהרת בלפור חדשה שמתירה אחרי אלפיים שנה את איסור העלייה בחומה, אם היה אי־פעם איסור כזה. חבל שהיא מושמעת בעיצומה של מערכת בחירות מיותרת שאינה מאפשרת יישום של החלטות דרמטיות, אך למרבה המזל טראמפ אמור להישאר בבית הלבן שנה אחת נוספת (לפחות). אם אחרי הבחירות של ספטמבר תקום פה שוב ממשלת ליכוד, יופעל עליה לחץ ימני כבד שלא לאפשר את הגפת חלון ההזדמנויות: סיפוח עכשיו.
כפי שאפשר היה לשים לב, פרידמן דיבר עליו בשפת הזכויות. צריך הרבה בורות או רוע כדי לשלול אותן מאיתנו. מדינת היהודים היא בעלת הזכות הטבעית ביותר על ששת אלפים הקילומטרים הרבועים שבין קווי שביתת הנשק מ־1949 לנהר הירדן, זכות תנ"כית, היסטורית ומשפטית. כן, גם משפטית. בעשרות השנים האחרונות נעשו כל מיני תעלולים מדיניים ופוליטיים כדי לערער עליה, אבל הם לא יותר מתעלולים שיקרסו בכל ערכאת שיפוט הגונה.
כשצה"ל השתלט על אזורי יו"ש לפני 52 קיצים הוא התפרץ לתוך שממה ריבונית. לאורך אלפי שנים, עד ל־5 ביוני 1967, לא חלה שם ריבונות כלשהי. ירדן סיפחה לעצמה את השטח ב־1950, אך ויתרה עליו רשמית ב־1988. אנחנו לא ויתרנו מעולם. תביעת הריבונות שלנו מעוגנת בהסכמי שביתת הנשק מ־1949 (נאמר שם מפורשות שהקו הירוק אינו גבול מדיני) ובמספר החלטות בינלאומיות חשובות מתחילת המאה שעברה, כמו החלטת ועידת סן־רמו שלאחר מלחמת העולם הראשונה. ישראל עצמה הדחיקה אותן בדורות האחרונים, כפי שהדחיקה את קשריה הנפשיים לאזור, אבל לדעת משפטנים נחשבים הן שרירות ותקפות עד עצם ימינו. כל ערכאת משפט הגונה תכיר בהן.
בכל מקרה, לפלסטינים אין זכות לריבונות ביו"ש. לכל היותר יש להם תביעת בעלות פופולרית אך מופרכת. מעולם לא הייתה להם מדינה ביו"ש, וממילא לא יכולנו לכבוש אותה. ייתכן שהם רשאים לתבוע לעצמם זכויות אזרח מלאות במצב של סיפוח, אבל נגד הסיפוח עצמו אין להם קייס.
גם לשמאל שלנו אין. במשך שנים רבות הוא סונט בימין: "נו־כבר, ספחו את השטחים, נראה אתכם". הצהרת פרידמן מייצרת הזדמנות להרמת הכפפה. אחרי העברת השגרירות האמריקנית לירושלים, והכרת טראמפ בסיפוח הגולן, בשלו התנאים גם להחלת הריבונות ביו"ש. צריך רק לעבור בשלום את 17 בספטמבר.
