אחת הבעיות שכל מפלגת שלטון בישראל מתמודדת איתן היא דרישת הבוחרים למשהו חדש. מדי מערכת בחירות מופיעה דמות פוליטית חדשה או מחודשת, שמגרה את הבוחרים ומסקרנת אותם. פעם זו מפלגת הגמלאים, פעם שינוי, פעם יש עתיד, פעם כולנו, ובפעם האחרונה – כחול לבן. בנימין נתניהו, שמכהן בתפקידו זה עשור ברציפות, גילה עכשיו פטנט: החוק האוסר מינוי שרים ופיטורם בממשלת מעבר בוטל זה מכבר, והדבר מאפשר לו לעצב מחדש את ממשלתו (ממשלת מעבר כרגע), ולהלביש אותה בלבוש רענן וחדש.
אם יעלה בכוחו לשגר שניים מהשרים המכהנים לבירות העולם כשגרירים (איוב קרא וגלעד ארדן), ואם השרים אורי אריאל ויפעת שאשא־ביטון יפרשו בהסכמה, יעמדו לרשותו לא פחות מתשעה משרדים לחלוקה. זה ממש ים של תיקים: התחבורה, ביטחון הפנים, התקשורת, החינוך, השיכון והבינוי, החקלאות, התפוצות, המודיעין והנושאים האסטרטגיים. מלבד שר המשפטים הטרי אמיר אוחנה, נתניהו יוכל למנות את חברי איחוד הימין – הרב רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ' – ועוד שבעה שרים חדשים מהליכוד. שבעה, לא פחות.
אז מה אם זו קדנציה קצרה של חודשים ספורים? הרי בפוליטיקה אין דבר קבוע יותר מהזמני. ממשלה בת 10 שרים חדשים תוכל לשדר לציבור רעננות וחידוש, ולא עייפות ושחיקה. זה קמפיין שמתנהל מעצמו, בלי להכריז עליו רשמית כרענון.
השאלה היא אם מינוי עוד שר חשוד בפלילים, כמו ח"כ דוד ביטן, יקרוץ לבוחרים. החשדות כלפי ראש הממשלה הוכיחו בבחירות לפני חודשיים שדברים כאלה אינם מטרידים מאוד את ההולכים לקלפי.
בחזרה למרוץ הבין־גושי
ראשי כחול לבן קבעו בשעתו את האסטרטגיה, ובנימין נתניהו הצטרף בחדווה לחגיגת "מי תהיה המפלגה הגדולה". בבחירות אפריל תיאוריית הגוש נזנחה והחליף אותה מרוץ מטורף, שכותרתו הייתה "מי יסיים עם מספר המנדטים הכי גדול".
בתחרות העזה, שנגמרה כזכור בתיקו 35 לפני מעברו של הרב אלי בן־דהן מסיעת הליכוד אל סיעת האם שלו, שתי המפלגות הגדולות לא לקחו שבויים.
נתניהו והליכוד בלעו כל מה שזז סביבם, מכחלון דרך פייגלין וכלה בימין החדש. גנץ, לפיד, יעלון ואשכנזי עשו בדיוק אותו הדבר לעבודה ולמרצ, שניצלה בעור שיניה מקטסטרופה אלקטורלית.
אבל בליל 29 במאי קרסה בקול גדול תיאוריית המפלגה הגדולה. בסופו של דבר נוכחו הכול לדעת שגם מי שיש באמתחתו 35 מנדטים לא בהכרח יגיע לצילום המסורתי בבית הנשיא, אם אין בידו גוש של 61.
בליכוד וגם בכחול לבן מחשבים את המסלול מחדש. בכחול לבן מבינים שעם כל הכבוד להישג המרשים של בחירות אפריל, לא יהיה פשוט לשחזר אותו. השאלה היא אם אפשר למשוך קולות של בוחרי ליכוד מאוכזבים על חשבון אובדן מנדטים של כחול לבן למפלגות האם שמהן באו, העבודה ומרצ.
בליכוד זו תמונת מראה: האם לאבד מנדטים לטובת הימין החדש, ש"ס ואיחוד מפלגות הימין, כדי לאפשר לנתניהו לעמוד בראש גוש של 61 ללא ישראל ביתנו. ליכוד קטן יותר, גוש גדול יותר. הקמפיינים הרשמיים עוד לא החלו, אבל הקו הברור הוא: קמפיין המפלגה הגדולה אאוט. הגוש אין.
איילת כבר לא מטיילת
הקרב העקוב מדם בימין מלמד שאגו ויצרים אינם נחלת צד אחד בפוליטיקה. יש די לכולם. אבל הפרישה של נפתלי בנט לא נבעה רק מהסיבות האלו. הייתה שם גם אידיאולוגיה; הרצון להשתחרר מלפיתת הרבנים, ולצעוד לעבר פתיחות במקום להסתגרות דתית־חרדית.
בינתיים, עד שיוכרע הקרב הזה, איילת שקד הייתה ונותרה הדמות המסקרנת מכולם. את כל התוכניות לעשות לביתה שש שנים אחרי שנבחרה לראשונה לכנסת אפסנה שקד ברגע שבו הוקדמו הבחירות במפתיע. השבוע, בכנס בתל־אביב, היא הבהירה שהיא חזרה למשחק כבר בבחירות הקרובות.
השאלה הפתוחה היא אם שקד חוזרת בגדול או בקטן. שרת המשפטים לשעבר מרבה להתייעץ בימים אלה, והיא יודעת שאפשרויותיה הפוליטיות מוגבלות. ברגע שנסגרה בפניה דלת הליכוד, כצפוי, נותרו למעשה שני מסלולים: ריצה מחודשת עם נפתלי בנט, הפעם כמספר אחת, או השתלבות באיחוד מפלגות הימין כמספר שלוש אחרי הרב פרץ וסמוטריץ'.
בשביל מי שנחשבת כיום לשם החם בימין, שתי החלופות גם יחד אינן מציאה גדולה. אם תוותר שקד על בכירותה לסמוטריץ' ופרץ, היא עשויה להיות ח"כית מן המניין במקרה שהמפלגה תקבל רק שני שרים בממשלה הבאה. אם תרוץ בראש הימין החדש, לפני בנט, מי ערב לה שהתוצאה תהיה טובה יותר מהניסיון הקודם?
לא קלה דרכה. עם זאת, אם תעמוד בראש הימין החדש, וסקרי הפופולריות שלה ינשימו גם את הרשימה כולה, היא יכולה לעשות בסופו של דבר תנועת מלקחיים, לחבור לאיחוד מפלגות הימין ולאלץ אותם לקבל אותה כמספר אחת. זו האפשרות המועדפת, אבל עד שהיא תתרחש שקד צריכה לצלוח כמה וכמה מכשולים לא קלים.
טראמפ מפשיל שרוולים
שגריר ארצות הברית בישראל, דיוויד פרידמן, אמר בסוף השבוע שעבר משפט שמעולם לא נאמר מפי בכיר אמריקני מכהן, לא בממשלים רפובליקניים ולא בממשלים דמוקרטיים, גם כשהיו ידידותיים מאוד לישראל. דבריו בריאיון לניו־יורק טיימס, החשוב שבעיתונאי אמריקה, לא נאמרו במקרה.
"בתנאים מסוימים, יש לישראל זכות לספח חלקים מיהודה ושומרון", אמר השגריר. מותר להניח שדברים מפורשים כאלה תואמו מראש עם ראש הממשלה בישראל. מחזיק תיק ממשל טראמפ אצל נתניהו, השגריר הפעלתן בוושינגטון רון דרמר, יודע לרוב מראש על מהלכים והכרזות כאלו. ההכרזה של הנשיא בעניין הגולן עברה דרכו. הסתלקות ארה"ב מהסכם הגרעין עם איראן הייתה פרי פעילותו, וכך כמובן גם מעבר השגרירות האמריקנית לירושלים.
ברמת המיקרו, נשיא ארה"ב מתכוון להפשיל גם הפעם שרוולים ולתרום, ככל שיוכל, לקמפיין של ראש הממשלה נתניהו. הוא כבר הביע את מורת רוחו מכך שנתניהו טרם הקים ממשלה. ברמת המאקרו, נתניהו יאותת לכל המצקצקים בלשונם בימין שמא הוא כבר נטל, יותר מנכס, שהוא עדיין יכול להביא את התשואה הפוליטית המרבית לימין הישראלי: הכרה אמריקנית בסיפוח יהודה ושומרון, או חלקים מהם.
שום ממשלה לא העלתה אפשרות כזו על דל שפתיה, ואפילו נתניהו ב־13 שנותיו כראש ממשלה נזהר מלהבטיח זאת. עכשיו הקלף הזה יוכל להישלף, כדי להשתיק ביקורת מימין, ולגבש סביב נתניהו את כל מפלגות המחנה. גם הפעם, נתניהו רוצה שהתחרות העיקרית ביניהן תהיה מי תישבע אמונים לממשלת נתניהו ולעומד בראשה בקול צלול ורם יותר.
סיכול ממוקד
בשעה שרוב המפלגות עדיין מתאוששות מהלם הקדמת הבחירות שכפו על עצמן באישון ליל, תלה השבוע ח"כ אביגדור ליברמן את שלטי החוצות שלו. מאה ימים לפני יום הבוחר, זה זמן מוקדם מאוד בכל קנה מידה פוליטי.
אחרי שמנע מנתניהו להקים ממשלה והכריז שמדובר אך ורק בסוגיית הגיוס על רקע מאבקו ביהדות התורה, ושאין לכל זה קשר לדרישות חוקי החסינות של הליכוד, חייב ליברמן לשמור על רלוונטיות. הוא מוכרח להשאיר את נושא הגיוס על סדר היום, ולנסות לסכל את כוונות נתניהו להציב סדר יום חלופי.
שלטי החוצות אומרים בפשטות: "כן למדינה יהודית, לא למדינת הלכה"; המדינה היהודית בצבע כחול, ומדינת ההלכה בצבע האדום. שני הצבעים ישתלבו כנראה גם הפעם בתפקידיהם המסורתיים.
ליברמן יודע שלנתניהו יש עוד אג'נדה חוץ מלנצח בבחירות: לחסל את ישראל ביתנו, ולהוריד אותה מתחת לאחוז החסימה. יתרה מזו, לראש הממשלה יש לא מעט כלים לעשות זאת.
הדרך האחת היא, כמובן, העלאת קצבאות לעולים שהם ציבור המצביעים המסורתי של ישראל ביתנו. אבל לנתניהו יש ראש יצירתי, והפעם הוא מתכוון לשפוך הרבה כסף על מטה העולים של הליכוד. בניגוד למערכות הבחירות הקודמות, הפעם איווט על הכוונת.
צבא ופוליטיקה
ח"כ (בינתיים) אלוף במיל' טל רוסו היה הראשון לזהות שבלי תפקיד ביצועי בממשלה, כשר או סגן שר, החיים כחבר כנסת עלולים להיות משעממים מאוד – במיוחד למי שלא גדל בערוגות הכנסת כעוזר פרלמנטרי, וכל שאילתה או הצעת חוק מעלים סומק בלחייו.
רוסו אינו המצביא הראשון שהתקשה להסתגל לביצה הפוליטית. אייל בן־ראובן לא שרד אלא קדנציה, וגם רבי אלופים במילואים כמו שאול מופז, דן חלוץ ואמנון ליפקין־שחק גילו בשלב מוקדם בקריירה הפוליטית שלהם, שזה לא בשבילם. השאלה הפתוחה, כמובן, היא מי יהיו הבאים בתור אחרי רוסו?
