מי שהזדמן בשנים האחרונות לבית הכנסת הגדול ברומא בשבת נחשף בוודאי לתמונה הזאת. לאחר התפילה עוברים רבים מהמתפללים לסעוד את ליבם בסעודת שבת במסעדה סמוכה. למעשה יש שתי מסעדות, אחת חלבית ואחת בשרית, הפתוחות בשבת ומגישות אוכל כשר בלא חילול שבת. משלמים מראש, וחוויית השבת נשמרת.
מי שיחפש אפשרות כזו בארץ הקודש לא ימצא אותה. זאת משום שמועצת הרבנות הראשית לישראל החליטה בשנת תש"ס לא לאפשר למסעדות לקבל תעודת כשרות אם הן פתוחות בשבת. גם אם לא מתקיים בהן חילול שבת כלל. בתי מלון מוחרגים מהכלל הזה: מטבחים בחדרי אוכל של בתי מלון, קטנים ובוטיקיים ככל שיהיו, יכולים לקבל תעודת כשרות מהרבנות המקומית, אם הם עומדים בתנאים.
להגבלה אין כל הצדקה. העובדה שאין אפשרות למסעדות ובתי קפה לארח סעודת שבת משפחתית, אירוע שבת חתן או ארוחת בר מצווה קהילתית פוגעת בראש ובראשונה בקהל הדתי והמסורתי. ראשית, משפחות שמעוניינות לערוך אירועים מעין אלו נאלצות לשכור אולמות אירועים בבתי כנסת ובמקומות אחרים ולנייד חברת קייטרינג, או לדאוג לבישול מראש באופן עצמאי. שנית, היעדר האפשרות הזאת למסעדות ובתי קפה מביא לכך שרבות מהן פועלות בלא כשרות כלל.
מתן כשרות לעסקים שפועלים בשבת ללא חילול שבת אינה שאלה של הלכה. הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ"ל כבר נשאל על כך בשנת 1996, בריאיון לביטאון המועצות הדתיות "החבר". הוא קבע שלגבי מסעדה שאינה מבשלת בשבת, אפשר בהחלט למכור לציבור בימי שישי תלושים המאשרים את זכותם לאכול במסעדה בשבת, כפי שנהגו בארץ בימי הצנע.
יתרה מזו, אם הייתה בעיה הלכתית בכשרות למקומות שפתוחים בשבת, הרי היינו חיים במציאות שבה בתי מלון היו צריכים לבחור בין כשרותם לבין פתיחתם בשבת. זו שאלה חברתית, שמביאה להפרדה בין ציבור דתי לחילוני בלי צורך ורציונל. כמו שבחדר אוכל בבית מלון אנחנו יכולים לשבת יחד, מסורתיים, דתיים וחילונים, כך היה רצוי שגם מסעדות יוכלו לארח מפגש כזה בשבת. זה בדיוק מה שקורה בעסק הירושלמי באב אל ימן, שמציע אוכל תימני מסורתי בשבת ובלא חילול שבת כלל. יחד עם בעלי המקום, יהונתן ודעי, פנינו אנו – תנועת נאמני תורה ועבודה – כמה וכמה פעמים לרבנות כדי שתעניק למקום תעודת הכשר. משכשלו כל הפניות, הגשנו עתירה לבג"ץ שתכליתה דרישה מהרבנות הראשית לאפשר מתן כשרות למקומות מעין אלו, בעמידה בתנאים ההלכתיים הנדרשים.
אם חברי מועצת הרבנות הראשית חפצים להישאר רלוונטיים לציבור הישראלי, ראוי שיחזרו ויקראו את הכתוב בסעיף 2 לחוק הרבנות הראשית לישראל, המתאר את תפקידי המועצה. סעיף 2(2) מציין שבין תפקידיה לפעול "פעולות לקירוב הציבור לערכי תורה ומצוות". הסעיף הבא מיד לאחר מכן מדבר על מתן תעודות הכשר.
אין סיבה להמתין להכרעת בג"ץ בנושא. רצוי שברבנות הראשית יפנימו את הצורך בהסרת אחד מהחסמים הגדולים ביותר לקבלת תעודת כשרות בישראל, ואת הפוטנציאל של המהלך הזה לקירוב בין אוכלוסיות בחברה הישראלית, בד בבד עם חיזוק מעמד הכשרות בעיני הציבור.
