היום מציין הארץ, הוותיק שבעיתוני ישראל, מאה שנים להיווסדו; עיתון שזאב ז'בוטינסקי זכה להיות ממייסדיו, וכנראה גם העניק לו את שמו. במצב נורמלי זו אמורה להיות חגיגה לכל ישראלי. מאה שנים רצופות של עיתון יומי בעברית הן מסימני הנס של תחיית השפה העברית, שהיא עצמה נדבך חשוב בנס התחייה הציונית. זו בוודאי אמורה להיות חגיגתו של כל אדם שעיתונות חופשית יקרה לליבו: ב־2019, אין זה דבר של מה בכך שעיתון מצליח לשרוד מאה שנים.
אבל בפועל, הארץ הפך במשך השנים לאחד המוסדות השנויים במחלוקת ביותר בחברה הישראלית. גילוי נאות: עבדתי בהארץ כעיתונאי במשך עשר שנים, ו־14 שנים נוספות כתבתי שם גם מאמרי דעה. רוב היהודים בישראל, ובהם גם מי שמעולם לא קראו בו, בטוחים שזהו עיתון "שונא ישראל", אם לא אנטישמי ממש. לעומתם יש גם לא מעט ישראלים, שמספרם כנראה קטן והולך, שבשבילם הארץ הוא קרן אור של תקווה לצד הקפה של הבוקר, כוח שלא יוותר על מאבק נחוש למען הערכים הליברליים גם אם יישאר המוסד הישראלי האחרון שיאמין בהם, וגם אם יפסיד בשל כך עשרות קוראים מדי יום.
אלה ואלה, מעריצים ושונאים, לא יכולים בלעדיו. אחרי הכול, יש בהארץ גם כמה תכונות חיוביות חשובות. הוא בוודאי העיתון היומי עם רוחב היריעה ומוטת הסקרנות הגדולה ביותר, כלפי נושאים שכמעט שלא יופיעו בעיתונים אחרים, כמו מדע, היסטוריה, איכות סביבה. יתר על כן, אחת ההגדרות הטובות לתפקיד העיתונות היא "הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה", והארץ באמת מתייחס להגדרה הזאת ברצינות. בקרב הנצחי בין החשוב למעניין, הכותרות שלו לעולם יעסקו בנושאים שיש להם סיכוי להיכנס לספר היסטוריה בתחום כלשהו.
תום שגב, אחד מעיתונאי הארץ הוותיקים, פרסם בעיתון במשך שנים את הטור השבועי "כתב זר". כשהטור התחיל להתפרסם, הרגשתי הסתייגות מעצם שמו. חשבתי שיש משהו מסליד בעצם הניכור שעיתונאי ישראלי מבקש להדגיש כלפי החברה שהוא חי בה. לימים, היחס שלי אל הכותרת הזאת היה מפויס יותר. התחלתי לחשוב שלא נורא שעיתון אחד בישראל יספק לקוראיו, ובעצם לחברה הישראלית כולה, מראה שאינה אמוציונלית, אלא כולה ענייניות טהורה. אדרבה, שיכתוב כאילו שהוא מהאו"ם.
הצרה היא שהארץ מפרש את נוסחת "הכתיבה מהאו"ם" לא לפי התפקיד המקורי, המיוחל, של האו"ם, אלא לפי התפקיד שהוא ממלא בפועל: כוח שרואה בהטיה הבוטה שלו נגד ישראל ביטוי נעלה של הגינות.
הדוגמה הטובה ביותר לשניות הזו הם כפל התפקידים שממלא העיתונאי גדעון לוי בהארץ. התפקיד שלקח על עצמו כמתעד בלתי נלאה של פגיעות ישראליות באזרחים פלסטינים הוא שליחות עיתונאית בעלת חשיבות עצומה. חברה ששולטת במיליוני בני אדם בשלטון צבאי, גם אם נניח שהסיבות לכך מוצדקות לחלוטין, חייבת להיות מסוגלת להביט נכוחה גם במשמעויות הקשות של השליטה הזאת – ואפילו אם נניח שהדיווח הזה עצמו גם מוטה לא מעט בגלל עמדותיו של לוי.
אבל ישנו גם גדעון לוי הפובליציסט, שמזמן חצה את גבולות העיתונאות לעבר שנאה יוקדת לחברה הישראלית. הרושם הוא שמבחינתו, אם צריך לבחור בין המשך השליטה בפלסטינים לחורבנה של ישראל, האפשרות השנייה עדיפה בהרבה. זו עמדה שלא רק שאין לה צידוק מוסרי, אלא שגם המסד העובדתי שלה נשען על כרעי תרנגולת. כל אדם הגון יודע שמראשית הסכסוך, דחו הפלסטינים הרבה יותר הזדמנויות להסדר מישראל. יתר על כן: נראה שכמה מכותבי הארץ, במיוחד לוי ורוגל אלפר, מתעניינים פחות במושאי כתיבתם ובטיעוניהם מבשאלה אם יצליחו לשבור היום את רף הפרובוקציה שקבעו אתמול.
למרבה הצער, הארץ משקף ומעצב בדרך הזאת את הדימוי הציבורי של השמאל הישראלי כולו, כקבוצה שהולכת ומתנכרת לחברה הישראלית, ומתבצרת בעמדותיה הטהרניות בתחושת קתרזיס של "אנחנו הנאורים האחרונים"; קבוצה שמעדיפה לחבור למבקריה הבוטים ביותר של ישראל בקהילה הבינלאומית, במקום לתהות מה הסיבות שגורמות לישראלים לפחד כל כך מחזונו של השמאל, ומה המדיניות שתוכל למתן את החשש הזה.
