המפתח של הבחירות הבאות נמצא אצל הציונות הדתית. כ־256 אלף קולות בזבזו הימין החדש של נפתלי בנט ואיילת שקד וזהות של משה פייגלין, וכמעט כל הקולות שלהם באו מהציונות הדתית.
על רקע הקריאות שקמו בימים האחרונים מתוך הציונות הדתית נגד נתניהו והליכוד, ראוי לעשות קצת סדר בעניינים. הבעיה הפוליטית העיקרית של הציבור הדתי־לאומי נובעת משיגעון גדלות והיעדר התאמה למציאות הסוציולוגית והפוליטית. בנט, פייגלין ואחרים לא חיפשו "רק" השפעה, אלא הנהגה. דבר פחות מזה אינו יכול להשביע את רעבונם. זאת גם הסיבה לכישלונם הפוליטי.
פה מגיעים לבעיה פסיכולוגית ופוליטית עמוקה בתוך הציונות הדתית בכלל: אנחנו סובלים משילוב של תסביך נחיתות ושיגעון גדלות, ויש פער גדול מאוד בין המציאות ובין איך שאנחנו תופסים את עצמנו. אני בן הציונות הדתית. חונכנו ואנחנו מחנכים את ילדינו על אהבת התורה, העם והארץ ומתוך כך על אהבת המדינה. הציבור הדתי־לאומי הוא איכותי, חלוצי, ערכי, אידיאליסטי, משכיל, ההכנסה הממוצעת לנפש בו גבוהה יחסית, והוא שותף לכל הצלחות המדינה והחברה בישראל בכל המערכות הקיימות – בצבא, באקדמיה, בעסקים, בהתיישבות, בחינוך וכו'.
עם זה, ועם כל הכבוד לכולנו, איש לא מחכה לנו כדי שנוביל אותו. בכלל, יש פה טעות בהבנת המונח "הנהגה": "מנהיג" אינו מי שמחליט להיות מנהיג, אלא מי שאנשים אחרים רואים בו מנהיג. אז נכון שאדם צריך להציע את עצמו להנהגה, אבל המנהיג נובע בטבעיות מתוך הקהל שרואה בו ראוי להנהגה. במסגרת פוליטית פתוחה כמו בישראל, אילו הציבור היה רואה בציונות הדתית קבוצת הנהגה המתאימה לערכיה של החברה הישראלית, הוא כבר מזמן היה מצביע למפלגות המגזר או לכל המפלגות המעורבות, דתיים וחילוניים, שקמו בעשורים האחרונים, והיו לא מעט כאלו. העובדה היא שהציבור, פעם אחר פעם, לא הצביע למפלגות הציונות הדתית, ולא משנה תחת איזה שם או בשם איזו אג'נדה הן רצו.
לעומת זאת, הליכוד, שוב ושוב, תחת ארבעה ראשי ממשלה שונים, זכתה באמון הציבור. מה זה אומר לנו בדיוק? הציבור רוצה את מדיניות הליכוד, את ערכי הליכוד ואת אנשי הליכוד. יש בהחלט מקום גדול לשילוב אנשים מהציונות הדתית בתוך הליכוד, אבל הליכוד אינה מעוניינת להיות מפלגה מגזרית אלא מפלגה כלל־ישראלית, ובתוך הכלל־ישראליות הזאת יש בהחלט מקום לנו.
זה כמובן לא אומר שאי אפשר להצליח להקים מפלגה מימין לליכוד, אבל מפלגה כזאת לא תהיה מפלגת שלטון אלא מפלגת נישה. יש לזה ערך, אבל הנהגה היא לא. לא עכשיו וגם לא בעתיד. נחוצה הסתכלות מפוכחת על המציאות: הציונות הדתית היא אולי כ־10 אחוזים מאוכלוסיית המדינה, ולא יותר מזה. יש לה בהחלט מקום של כבוד סביב שולחן הממשלה ובכנסת, והיא בהחלט יכולה וצריכה להיות חלק מהנהגת המדינה. אבל לא היא "ה"הנהגה, והיא לא תהיה כזאת כל עוד הציבור הישראלי לא יאמץ את דרכה של הציונות הדתית בחיי היום־יום. הפוליטיקה באה בעקבות הסוציולוגיה, ולא לפני כן.
לכן הגיע הזמן להפסיק לחלום בהקיץ על דברים לא ריאליים. השפעה ושותפות בהנהגת המדינה – כן, בהחלט. "הנהגה" – לא. או לכל הפחות – טרם. לכן, בשדה הפוליטי, צריך להקים מסגרת דתית־לאומית מאוחדת שתוכל לשקף את הכוח של הציבור הדתי־לאומי מתוך צניעות וענווה, ואז לבקש את המגיע למפלגה כזאת. את ההנהגה עצמה צריך להשאיר לליכוד, ומי שרוצה להיות בליבת ההנהגה מוזמן להצטרף לליכוד כדי להוביל משם, מתוך ראייה ריאלית של המציאות.
