בהצהרה סתמית שנבלעה בסערת הבחירות המוקדמות הודיע משרד העבודה על ביטול הקיצוץ בקרנות הפנסיה הוותיקות, שהיה אמור להיערך החודש. 285 אלף גמלאים החברים בקרנות האלו היו צפויים לספוג קיצוץ של כ-1.3 אחוז בגמלתם, בעקבות גירעון מצטבר בקרנות הללו. ההסתדרות הודיעה כי תשבית את שירות המדינה וארגוני המורים איימו להשבית את מערכת החינוך, במחאה על הקיצוץ. האיום עבד כמו תמיד, והקיצוץ נדחה בחצי שנה עד להרכבת הממשלה הבאה, שתצטרך להתמודד איתו מחדש.
בניגוד להצהרות הפוליטיקאים, אין כאן בשורה לגימלאים. הממשלה בסך הכול גלגלה הלאה ודחתה בעוד כמה חודשים בעיה שרובצת לפתחה כבר כ־15 שנים, והפתרון לה ידוע אף על פי שאף אחד אינו מצליח לפרק את ההתנגדות הפוליטית אליו: העלאת גיל הפרישה לנשים.
סיפורן של קרנות הפנסיה הוותיקות מתחיל בשנות החמישים של המאה הקודמת. ההסתדרות הציעה לעובדיה פנסיה נדיבה בתנאים שהיא לא באמת הייתה מסוגלת לספק. על כל שנת חברות בקרן, הובטח לעובד שיקבל שני אחוזים ממשכורתו בשנות הפנסיה, וזאת תמורת הפרשות נמוכות במיוחד ממשכורתו. בתוך כמה עשורים, קרנות הפנסיה לא הצליחו לגשר על הפער בין גובה ההפרשות הנמוך ובין הפנסיה המובטחת הגבוהה בהרבה, במיוחד לנוכח העלייה הרבה בתוחלת החיים.
כבר בראשית שנות השמונים היה ברור שקרנות הפנסיה לא יצליחו לעמוד בהתחייבויותיהן. ועדות המליצו על קיצוצים בפנסיות, וב-1995 נסגרו הקרנות למבוטחים חדשים. גם הצעדים האלו לא הספיקו: בראשית שנות האלפיים הולאמו הקרנות והממשלה הזרימה להן מיליארדים. בתמורה הסכימה ההסתדרות להעלאת גיל הפרישה לגברים מ-65 ל-67, ולנשים מ-60 ל-62, עם מתווה להעלאתו בשתי פעימות נוספות, ל-64 ול-67.
העלאת גיל הפרישה נועדה ליצור איזון בקרנות, ולאפשר להן להעניק פנסיה לכל מבוטח. אבל פעימות ההעלאה הנוספות לא אושרו. ההסתדרות התנגדה, וחברות הכנסת שלי יחימוביץ', אורלי לוי-אבקסיס וזהבה גלאון סירבו לאשר את ההעלאה בוועדת הכספים. הגירעון המשיך לתפוח.
העלאת גיל הפרישה לנשים היא סוגיה קריטית: נשים חיות יותר שנים מגברים, ובמהלך חייהן עובדות פחות מהם: לפיכך הן חוסכות פחות, אך אמורות להתפרנס מהחיסכון במשך יותר שנים. מכיוון שתוחלת החיים רק עולה, הבעיה צפויה להחמיר אף יותר.
מחקר של בנק ישראל מצא שגיל הפרישה האפקטיבי עומד ממילא על 65 – כלומר, נשים עובדות גם אחרי גיל הפרישה החוקי, כך שאין מניעה להעלות את הגיל ל-64 ובהמשך ל-67. שנות עבודה נוספות יגדילו את החסכונות לפנסיה, ויאפשרו לנשים חיים ברווחה כלכלית גדולה יותר בשנות הפנסיה המתקדמות.
אין מניעה – מלבד התנגדות פוליטית, כמובן. ההתנגדות הפוליטית נובעת מכך שהעלאת גיל הפרישה תדחה את מתן קצבת הזקנה לנשים מהביטוח הלאומי. חברות הכנסת שדואגות לנשים העובדות במקצועות שוחקים שוכחות שאת המחיר על הפרישה המוקדמת משלמים פנסיונרים בני 80 ו-90, שמהפנסיות שלהם יקוצצו כאלף שקלים בשנה אם לא תיפתר הסוגיה. הגדילה וצייצה זהבה גלאון: "הגיע הזמן לנתק את הקשר הגורדי בין העלאת גיל הפרישה לקיצוץ בפנסיה". אך אם נשים עובדות פחות שנים, ובחלקים ניכרים מחייהן עובדות במשרה חלקית, אזי אין איך לנתק בין הסכומים שהן חוסכות ובין הסכומים שיקבלו בפנסיה. את "הפער המגדרי" הזה אין דרך לצמצם בלי העלאת גיל הפרישה לנשים.
ואי אפשר בלי מילה על עמדת ההסתדרות בסוגיה. היא יצרה מלכתחילה את המשבר, בהבטיחה פנסיה נדיבה בלי שהייתה לה היכולת לקיים. בגלל התנהלותה נאלצה הממשלה להלאים את הקרנות, ולהזרים להן עשרות מיליארדים. ההסתדרות התנגדה להעלאת גיל הפרישה לנשים, צעד שהיה פותר את המשבר, וכשהגיע הרגע לקצץ את הפנסיות – איימה בשביתה כדי לאלץ את הממשלה לדחות את הקיצוץ ולהזרים כספים ציבוריים נוספים לקרנות. זו רק הדוגמה האחרונה לצורך להגביל את זכות השביתה בשירות הציבורי.
