בשבוע (נוסף) שבו הימין הדתי יורה בעצמו לדעת, כמעט שכחנו שיש על המגרש הפוליטי עוד כמה שחקנים לא פחות משמעותיים; עוד שותפויות שפירוקן עשוי לטלטל את המערכת, גם אם הסדקים שבהן מחווירים מול ניתוץ הכלים הפרוע של חובשי הכיפות הסרוגות. אחת הזירות האלה היא הטוענת לכתר ראשות הממשלה, מפלגת כחול לבן. בני גנץ אמנם הבהיר זה מכבר כי "יש בהנהגת כחול לבן ובסיעת כחול לבן שותפות", אבל השבוע נשלפו החרבות בין שחקני המשנה שמאחורי שני מנהיגי הסיעה המאוחדת. רועי קונקול, הדובר של יש עתיד, יצא נגד רונן צור – עד לאחרונה היועץ האסטרטגי של כחול לבן – וכינה אותו שכיר חרב, נוכל שמבייש את המקצוע ועוד מיני מעדנות, שעיקרם: "הלקוחות שלו צריכים לדעת שדקה אחרי שהכסף ייכנס לחשבון, הוא ימכור אתכם למרבה במחיר". בתגובה איים צור בתביעה נגד קונקול, שהחזיר לו ב"עליי לא מאיימים".
כמו רוב הסערות הפוליטיות בימינו, גם הסערה הנ"ל פרצה בסיוען של הרשתות החברתיות, כשצור סימן לייק על פוסט נגד לפיד ואחר כך תקף אותו בריאיון. אכן, יש משהו מבחיל ביועץ שיוצא נגד מעסיקיו רגע אחרי ההיפרדות מהם, ובכל זאת אי אפשר להתעלם מהביקורת הרונן־צורית נוכח הטיפוס של לפיד לצמרת עץ האנטי־חרדיוּת. "לפיד צריך למתן את ההתבטאויות שלו נגד הציבור החרדי ולא לנהל מאבק מכליל. זו אווילות, כי בעצם מדובר בהודעה מראש שאי אפשר להקים ממשלה", אמר צור השבוע בגלי צה"ל. בהמשך עלה לשידור אצל שרון גל בגלי ישראל, שם הוסיף ואמר: "בלי 16־17 המנדטים של המפלגות החרדיות, אתה לא במשחק. (…) ניסיתי להגיד את זה ללפיד בכמה פגישות שהיו לנו, אבל אתה רואה שהוא לא מוכן לשנות את ההתנהלות. זאת הדרך שלו והוא מאמין בה, אבל אל תגרור את כל הגוש למצוקה הפוליטית שלך".
לפיד יכול לזעום על צור מבחינה מקצועית, אבל הוא לא יכול להרשות לעצמו להתעלם מתוכן דבריו. תרומתה הגדולה של הכנסת ה־21, הכנסת הבלתי ממומשת, היא חשיפת הקלפים כולם: מי נגד מי, מה עשוי לקרות במקרה ש־, מי מוביל במאבק בין הגושים, ומה יחסי הכוחות בין המפלגות הקטנות. והנה מה שלמדנו: אם הימין לא יתנהג יפה, נתניהו יפנה למפלגות שמאל ויקים איתן ממשלה; נפתלי בנט ואיילת שקד לבדם לא מחזיקים מפלגה באחוז החסימה הקיים (גם אנשי הבית היהודי והאיחוד הלאומי לא); ואיך שלא תסובבו את המערכת הפוליטית – אי אפשר להקים ממשלה צרה בלי החרדים. לפיד מתחנן לממשלת אחדות בת שמונים מנדטים בתנאי שנתניהו לא יהיה חלק ממנה, ומזכיר שממשלה כזו לא תהיה כפופה לסחטנות. ניחשתם נכון, הוא לא מדבר על סחטנות ליברמנית. את המונח "סחטנות" שומר לפיד בקנאות לחרדים בלבד.
"אם אתה מביא את עצמך למצב שאתה מעמיד את המפלגה בחוסר רלוונטיות – אתה עלול להימחק. לא לעולם חוסן, ראינו מה קרה לבנט ושקד", אמר צור בגלי ישראל. "יש שתי אפשרויות לפתור את הבעיה הזו. האחת – שלפיד ישתנה. ואפשרות שנייה – שהם (כחול לבן – א"ג) יגידו שהם לא רוצים להיות המפלגה הגדולה".
מטאור אדיפלי
אבל הרכבת הזו כבר יצאה מהתחנה, והיא תעצור רק בבני־ברק, ירושלים וביתר־עילית. למרות צעדיו האחרונים, ליברמן טרם סומן במחנה החרדי כאישיות לא רצויה, אבל לפיד מחוק שם מזמן. ממילא, לא תיתכן ממשלה בראשות כחול לבן שהחרדים שותפים בה. וכך הפך לפיד – ההבטחה הגדולה של מתנגדי נתניהו אך לפני חודשים ספורים – לאבן ריחיים על צווארו של מחנה "רק לא ביבי". כחול לבן לא יכולים איתו, ולא יכולים בלעדיו. אי אפשר בלי המנדטים שהוא מביא, ואי אפשר עם אות הקין האנטי־חרדי שהוא נושא.
הטרגדיה הפוליטית פה היא קודם כול של לפיד עצמו – האיש שלפני שש שנים בלבד היה קשה לדמיין אותו במערכת הפוליטית, והיום כמעט קשה לדמיין את המערכת הפוליטית בלעדיו. לפיד ניצב בנקודת זמן מתסכלת, ועושה הכול כדי שנרגיש את זה. יש עתיד הייתה למפעל חייו הפוליטיים, כשמעליה מרחפת עננת טומי לפיד, בשילוב של "מורשת אב" עם ניסיון אדיפלי תמידי להתעלות מעליו. העיתונאי הבכיר שכתב בהומור אופייני "יום אחד אתה מתעורר ומגלה שאבא שלך פוליטיקאי", חזר על אותו צעד תמוה בעצמו. המטאור הפוליטי שגרף בקדנציה ראשונה 19 מנדטים מפוארים, והאמין שמכאן אפשר רק לעלות, צלל במירוץ השני ל־11 מנדטים בלבד. דווקא בנקודת השבר הזו התגלה לפיד בשיא שכלתנותו. הוא בחר לשים את האמוציות בצד ולבנות את עצמו מחדש בספסלי האופוזיציה, כשהוא מכין את חזרתו לפסגה בסבלנות שקטה ובצעדים מחושבים.
לפיד קד קידה קטנה לשלושים המנדטים של הליכוד דאז, ובחר לשחק נקי. מהר מאוד הפך לדמוי־נתניהו, רק בלי שיסבול מהשנאה הפתולוגית המופנית לראש הממשלה הנ"ל בלעדית. לפיד יתמוך בצעדי הממשלה בממלכתיות מופגנת כשמערכה צבאית עומדת על הפרק, ייצג את ישראל בגאווה אצל הלועזיים – ובמקביל יעביר ביקורת קשה על הממשלה בבית פנימה. הוא ייתן לממשלת נתניהו־בנט־שקד לעשות טעויות ככל שניתן, ויבוא לגרוף את הקופונים בקדנציה הבאה.
לפיד כבר נגע בתואר "זה שלא מנצח את ביבי אבל לפחות הוא זה שמפסיד לו", ואז הודח מהמעמד הזה, רגע לפני הבחירות. אסטרטגי "רק לא ביבי" החליטו ללכת על בטוח, ולשים את גנץ בראש. רק דבר אחד יכול היה לשכנע את לפיד לחבירה הזו, המציבה אותו כמספר שתיים: האמונה שאם לא יצטרף למפלגה הגדולה והמבטיחה, תירשם ממשלת נתניהו נוספת על שמו.
ממשלת נתניהו נוספת טרם נרשמה, אבל ניסיונות ההרכבה נותרו כולם בידיו. וכאן תמו שידורי הנועם של לפיד. "אני מודיע מראש לליכוד ולנתניהו ולקואליציה", הבהיר, "אנחנו הולכים למרר את חייכם… נהפוך את הכנסת לזירת קרב". מאז, הפוליטיקאי שהבטיח להביא אלטרנטיבה לסכסכנות הביביסטית, כדבריו, מצייץ ומפוסטט ללא הרף נגד ראש ממשלה שזוכה לגלי הערצה ממוקדים. דווקא בזמן שמנסים לשכנע אותנו שהפעם כחול לבן יוכיחו שיש להם מסרים מעבר ל"רק לא ביבי", לפיד מתעקש ללכת על הראש של נתניהו בלבד.
לא רק מחוץ למחנה, גם בתוכו נראה לא פעם שלפיד חוטף את הנשק מהמפקד ויורה לכל הכיוונים. פעם אחר פעם הוא עושה מעשה סמוטריץ' ברפי פרץ, וגונב לגנץ את ההצגה. לכאורה, בצדק. גנץ קיבל את הצ'אנס שלו, לא הצליח לרשת את שלטון נתניהו, וכעת מגיע לבעל הניסיון הפוליטי הרב מביניהם לקבל את ההזדמנות. אלא שזה בדיוק מה שלא אפשרי: לפיד הולך על הראש של נתניהו לא מאהבת הליכוד, אלא משום שהוא מבין שהממשלה היחידה שהוא וחבריו יכולים להקים היא ממשלת אחדות נטולת חרדים. לא בגלל נתניהו, בגללו. הוא מוכרח ללכת על הראש של נתניהו, כי הוא לא יכול ללכת איתו. הוא הרי הבטיח להילחם בשחיתות של ראש הממשלה ובסגנונו. כדי להצדיק את בעיית החרדים שהביא למפלגתו, הוא נאלץ להפנות אצבע מאשימה כלפי ראש הממשלה, לשוב ולומר שהוא לבדו מונע ממשלת חלומות מאוחדת, שיש שיגידו שהיא ממשלת בלהות. בלי זה, כל שנותר ללפיד זה לבחור באפשרות השנייה שהציג לו צור, ולוותר רשמית על היות הסיעה המורחבת מפלגה שמתחרה על השלטון.

לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
