הצטופפנו בבית אחד בערב קר כרגיל פה בגובה אלף, כחמישים ילדים ועשרים מבוגרים. כולנו הגענו במיוחד בשביל אדם אחד חדש בעולם – תינוק בן שבעה ימים. אמרנו "שמע ישראל" ושרנו לו "המלאך הגואל אותי", אבל בעצם באנו כדי להגיד לו "חבוב, אתה לא לבד בעולם. לא כזה קל פה, אבל גם לא חייב להיות כל כך קשה, לא כזה שמח אבל גם לא חייב להיות כל כך עצוב. תדע שכולנו קצת לבד, אבל אפשר להיות גם ביחד".
מובן שדמעתי כששרנו לו. איך אפשר שלא לדמוע כששבעים יהודים באים ואומרים לתינוק בן יומו "אל תדאג, אתה חלק מהסיפור שלנו. אתה מוקף באנשים שדואגים לך, עוד הרבה לפני שאתה יכול להביא תועלת כלשהי". אחרי שהילדים כילו את הלחמניות המתוקות והמילקי שקיבלו, ולא לפני שהם, כיאה לתפקידם הלא תועלתני, טינפו את זירת האירוע, חזרנו איש ואישה לביתם, אל הטרדות והמחשבות והאהבות והוויכוחים של מי שוטף את הכלים הערב.
הממונה על הבדידות
הרחק הרחק, אלפי קילומטרים מכאן בממלכת בריטניה, החלה טרייסי קראוץ', השרה לענייני בדידות, להיערך לתפקידה החדש. הוטל עליה למצוא מזור או לפחות לצמצם את התפשטות ה"מגפה הנסתרת", כפי שכינתה ראשת ממשלת בריטניה תרזה מיי את הבדידות – "מציאות עצובה של החיים המודרניים".
ימים ספורים לאחר מינויה של קראוץ', צעירה בלונדינית ופעלתנית, כבר החלו להיערם מכתבים על שולחן משרדה. כלומר מכתבים פיזיים, עם בול ושם המוען וכתובת מגורים. בכתב יד צפוף, כזה שכבר כמעט נעלם מהעולם, הם פרשו לפניה את סיפוריהם. היו שם מאות מכתבים, בסופם חתימה ומאחוריהם גם פנים. והפנים המקומטות האלו עם כתמי הזקנה בירכו אותה על מינויה וביקשו להיפגש. רק להיפגש.
היא ביקשה מג'ון, העוזר הממושקף שציוותו אליה, לעזור לה עם הניירת. "תענה להם", הורתה, והחליקה באצבעה על הסמאטרפון כדי לרפרש את הפיד שלה. הוא אפילו לא ידע מאיפה להתחיל, והבחין שקראוץ' עצמה קצת מבועתת. לשאת את משא הבדידות האנושית על כתפיה של אישה אחת, נשמע כמו התחלה טובה של סיפור, לא של תוכנית עבודה, אבל בלית ברירה הוא מילא את הלו"ז שלה.
עץ נופל ביער
"אני רוצה להתמודד עם האתגר הזה בעבור החברה שבה אנו חיים", אמרה מיי כשנפל דבר בעולם והתמנתה שרה לענייני בדידות. "על כולנו לפעול כדי להתמודד עם הבדידות בקרב הקשישים, בקרב המטפלים ובקרב האנשים שאיבדו את היקר להם מכול – אנשים שאין להם עם מי לדבר או את מי לשתף במחשבותיהם וחוויותיהם".
לפי דו"ח שסיכם את השנה החולפת ופורסם בידי הנציבות לענייני בדידות על שם ג'ו קוקס (חברת הלייבור שנרצחה לפני כשנה וחצי בידי פעיל ימין קיצוני), יותר מ־9 מיליון מתוך 65.6 מיליון תושבי בריטניה מעידים כי הם תמיד, או לרוב, בודדים. כ־200 אלף מבוגרים העידו שלא ניהלו שיחה עם קרוב יותר מחודש. ואף שבריטניה קטפה את התואר "בירת הבדידות", המצב בישראל איננו מזהיר יותר: 42% מבני 75 ומעלה חשים בודדים, וכשליש מהקשישים בגילאי 65־74 מדווחים על תחושת בדידות לעתים קרובות או מדי פעם. מקומם של הצעירים לא נפקד ממגפת הבדידות: מחקר שערכה הקרן לבריאות הנפש בארה"ב מצא כי בני 18־34 חשים בדידות בתדירות גבוהה יותר מבני 55 ומעלה. ומתברר שהבדידות אפילו הורגת: לאנשים בודדים יש סיכון גבוה ב־50 אחוז למות בטרם עת בהשוואה לאנשים עם חיי חברה, כך קבע מחקר אמריקני מקיף שנערך באוניברסיטת בריגהאם שביוטה.
"להיות זה להיות נתפס". במשפט אחד, זה צמצום משנתו של הפילוסוף האירי ג'ורג' ברקלי. מכירים את השאלה על עץ שנופל ביער באין מישהו שישמע אותו, האם הוא השמיע צליל? השאלה הבסיסית ביותר שעולה מבית מדרשו של ברקלי היא אפשרות הקיום של עצמים או קולות שאיש אינו מבחין בהם. האם משהו יכול להתקיים בלי שמבחינים בו? אם ניקח את השאלה הזו צעד קדימה, אפשר לשאול מה עולה בגורלה של זעקה שנזעקת באין אוזניים שישמעו אותה, או האם אנשים שיש להם מחשבות וחוויות אבל אין להם למי להשמיע אותן – קיימים בכלל? ואפשר גם לשאול מה אנחנו עושים כדי שלא נחיה בחברה שיש בה כל כך הרבה עצים נופלים ביער.
איים איים
כשאמרתי לקולגה שאני כותבת על הבדידות והשרה הממונה עליה, היא חשבה שאני צינית ושהנושא שבחרתי הוא בדיחה. הידיעה על מינוי השרה האנגלית היא אכן 'חדשה' מאוד פואטית. הצירוף הזה בין ענייני ממשל לענייניה העדינים והכמוסים של הנפש יוצר דיסוננס עמוק. וכי אין תהום כרויה בין השניים?
אנחנו מהלכים בעולם איים איים של בדידות. פעמים מעטות אנחנו מצליחים להעביר במדויק לאי השכן איזו מחשבה על ציפור שעפה בנו או על עץ קוקוס שצמח בנו, אבל רוב הזמן אנחנו משייטים זה לצד זה באוקיינוס השקט. מי שלא נואש מהניסיון להיפגש באמת עוד ינסה להכיר את האחר ולשמוע אותו, הנדיבים שבינינו ינסו ממש לפנות לו מקום, והחכמים שבינינו יזכרו שצורת הקליטה שלנו מוגבלת, שהאני־החד־פעמי יודע לקלוט את האחר־החד־פעמי בחתיכות גסות או בפירורים קטנטנים, שזה לא מושלם אבל זה הכי הרבה שאנחנו יכולים לעשות במסגרת הנסיבות. כי למרות הכול, אין דרך אחרת לומר את זה, קשרים אנושיים חיוניים לבריאות הפיזית והנפשית שלנו, בלעדיהם אנחנו חצאי בן אדם.
אפשר לגחך על המינוי החדש בבריטניה, ללעוג למראה האימא־מדינה שהופכת להיות יותר ויותר "גננת", כאילו בקרוב ימונה גם שר לענייני אהבה או כעס. אבל אולי דווקא ממשל שמאותת בעדינות שכל אותם ענייני ימין־שמאל־קואליציה־אופוזיציה שאנחנו עסוקים בהם כל הזמן, הם לא באמת הדבר שמקרב את גאולת האדם, עושה את הדבר הנכון.
אולי זה יומרני, אבל גם יומרות פועלות פעולה בעולם, ואולי זה לא יעבוד ומה הסיכוי שלנו להינצל; אבל לפחות אותי, הידיעה על שרת הבדידות ריגשה ושימחה. אולי בכל זאת יש לנו תקנה.
