יש דברים שעוברים בזרמים תת־קרקעיים, שלא בהכרח מדברים אותם. ושגם אם מדברים אותם, הזרימה שלהם חזקה יותר מכל רצף הברות, נהיר ככל שיהיה. הדברים הכמוסים שבנפשנו, לא כל־כך כמוסים כשמדובר בילדינו. הם יודעים לגעת בנקודות הכי כואבות ומשמעותיות, כשחלב עדיין על שפתותיהם.
לא פעם אומרים לי: את מבלבלת את הילד. את צריכה להחליט מי את. את כבר לא יודעת בעצמך מהם הגבולות שלך. יכול להיות שיש שמץ של אמת במשפטים הללו. אבל אני יודעת בכל ליבי שאני נותנת לילדיי כל מה שביכולתי לתת ושזה הכי טוב שלי; שלא אסגל אורח חיים מסוים "בשביל הילדים"; שתהליך הלמידה וההתפתחות שלי לא פסק כי התחתנתי וילדתי ילדים, ושהגבולות שלי מסומנים בשלט שנכתב עליהם 'זהירות, צבע טרי', כי הם עוד משתנים.
בכל פעם שבני שמע בגן סיפורי תורה, הוא היה שואל את הגננת "זה קרה באמת?". היא תמיד השיבה שכן. ולמרות זאת, בשיחה שערכנו בבית הוא אמר לי ש"סיפורי התורה הם סיפורים יפים, אבל לא קרו באמת, רק השם קרה באמת". הוא לא שמע את המילים האלו בבית. לא לימדנו אותו ביקורת המקרא, ולא הפחדנו אותו שאם לא יכבד הורים או ייטול ידיים א־לוהים יעניש אותו. אבל הוא הרגיש את הזרמים התת־קרקעיים שעליהם בנוי הבית שלנו. גם אם רעידות אדמה או רעשי־משנה מטלטלים מפעם לפעם את היסודות.
לא התפלאתי לראות מיני חרד"לים מצטטים את הטור של רחלי מלק־בודה, סופקים כפיים בשמחה. "אמרנו לכם". בלי הלכה ומחויבות וכפיית הר כגיגית לא תצליחו. הטור של רחלי נגע בלב רבים והצליח לעורר דיון בשולחנות השבת ובקבוצות הוואטסאפ, וזה בעיניי הדבר הכי טוב שכותב טור יכול לעשות. לעורר מחשבה. על האומץ, הכנות והחשיפה רחלי ראויה להערכה. אני רואה בכל אלו נדיבות גדולה. היא טענה שאי־שאפשר להחדיר דרך חיים ללא הטמעה חזרתית ומכוונת, ואני חושבת שהילדים של כולנו בהחלט מקבלים הטמעה חוזרת ומכוונת של מה שאנחנו, שהם קולטים באמת מי הם ההורים שעומדים מולם.
נקודת המוצא שלי כנראה שונה, כי אני לא מכוונת בהכרח בחינוך שלי שהילדים שלי יצאו דתיים. יש שיר נפלא ביופיו של ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן, שכבת שבחרה בדרך שונה מהוריי, וכאם שעומדת בפני שאלות של מה אתן לילדיי, נוגע בי במקומות הכי עמוקים שיש:
"יַלְדֵיכֶם אֵינָם יַלְדֵיכֶם/ כִּי פְּרִי גַּעְגּוּעֵי הַחַיִּים אֶל עַצְמָם: / בָּאִים הֵמָּה דַּרְכְּכֶם אַךְ לֹא מִכֶּם,/ חַיִּים עִמָּכֶם אַךְ אֵינָם שַׁיָּכִים לָכֶם./ תְּנוּ לְיַלְדֵיכֶם אֶת אַהֲבַתְכֶם אַךְ לֹא אֶת מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם,/ כִּי לָהֶם הֲגִיגֵיהֶם. / גּוּפָם יִשְׁכֹּן בְּבָתֵּיכֶם, אַךְ לֹא נִשְׁמָתָם/ כִּי נִשְׁמָתָם מִסְתּוֹפֶפֶת בְּבֵית הַמָּחָר -/ שָׁם לֹא תּוּכְלוּ לָבוֹא אַף בַּחֲלוֹמוֹתֵיכֶם./ אֶפְשָׁר לָכֶם לַחְפֹּץ לִהְיוֹת כְּמוֹתָם אַךְ אַל לָכֶם לַעֲשׂוֹתָם כְּמוֹתְכֶם,/ כִּי הַחַיִּים פְּנֵיהֶם קָדִימָה לֹא אָחוֹר, וְהֵם לֹא יִתְרַפְּקוּ עַל הָאֶתְמוֹל".
אנחנו יכולים לתת לילדים את כל מה שאנחנו, ולקוות שייקחו מאיתנו ערכים שחשובים לנו, אבל בסוף הם, בדיוק כמונו, יצורים עצמאיים, נשמות אחרות בעולם. ואחרי שהנחתי את המילים האלו אני יכולה לדבר על מה שחשוב לי. לא הייתי רוצה לגדל את הילד שלי לעולם נטול א־לוהים, ועדיין יש טווח גדול של אפשרויות חיים שא־לוהים נוכח בהן גם בלי להפריד מיטות של בני זוג בלילה או לחבוט ערבות. הייתי רוצה לדבר על אפשרות חיים אחרת, שבה לא עושים דברים בגלל המסגרת או מתפללים כדי לכבד הורים.
כל־כך התרגלנו לחשוב על דת כשוות ערך לאורתודוקסיה. לא נותנים ליסודות הרליגיוזיים שלנו לגדול בערוגות אחרות, ולא מחשיבים חיפוש כן ואותנטי של אדם שחותר בהתמדה בעולם מול א־לוהיו וסביבתו, כחיפוש כזה, אם לא מונחת כיפה על קודקודו.
הניסוי בעיצומו
כששואלים אותי מה אני, התשובה משתנה, כפי יכולת השואל לשמוע אותה. אחת מתשובותיי היא שאני דתל"שית שאוהבת את התורה. למיטיבי שמוע ארחיב ואספר שאני דתל"שית שהמקורות היהודיים והמחשבה וההגות והסוד הם בית בשבילה. שהם הכפתורים שמפעילים את הנפש. שהם נהרות מים חיים. לשואלים מה הייתה נקודת השבר ארחיב ואסביר את ההיגיון של חיי. אם בריאות הנפש שלי תהיה מונחת על כף מאזניים אל מול ההלכה, אבחר בעצמי ולא בהלכה. ואם כדי להשיג חיים הרמוניים ככל האפשר, בלי צפצופים ודיסוננסים, אני צריכה לבחור בין ההלכה לשקט, אבחר בשקט. כך עושים בעיניי גם שומרי המצוות האדוקים ביותר. עם כל המגבלות, הסיפור הזה של תורה ומצוות מעניק להם שקט ומשמעות. אשריהם מה טוב חלקם. אני לא שם.
בליל שבועות האחרון העברתי לימוד במגדל דוד על א־לוהים, קדושה וטריטוריה. לאחר שחבר אתאיסט ראה את הפרסום בפייסבוק הוא שאל אם אני עושה את זה כפולקלור או כספרות, ואני השבתי שכתרבות. "תרבות?" הוא אמר, "זה משהו שהאמן לא רוצה לעשות, הקהל לא רוצה לשמוע, אבל מישהו משלם על זה". לא! נחרדתי. תרבות מבחינתי היא משהו עמוק מאוד. זו שפת אם. אלו הנהרות התת־קרקעיים שמפכים בנו.
שמעתי פירוש די רדיקלי לאמירה ש"מצוות בטלות לעתיד לבוא", והוא שאנחנו כבר בעתיד לבוא. אני מניחה שרבים לא יסכימו עם האמירה הזו, אבל בעיניי היא לא לגמרי מופרכת בהתחשב בכך שחז"ל ציינו שקיום המצוות בגולה נעשה כדי "להציב לנו ציונים", לשמור על עם מפוזר ברחבי העולם ללא טריטוריה. כל עוד יתקיים חיפוש של זהותנו היהודית ומשמעויותיה כאן בארץ, איני נבהלת מאמירה כזו.
בליל השבת האחרונה, הקטנה שלי שאלה אם נכנסה שבת. כשנענתה בחיוב, היא הביאה את הצעצוע עם הכי הרבה כפתורים והכריזה קבל עם ועדה שהיא מחללת. ובחג השבועות שאחריו דיברנו עם הילדים על מתן תורה, ומשם עברנו ללמוד את מגילת רות ואת סיפורי דוד בספר שמואל, והגדול רק רצה עוד. אנחנו שרים זמירות שבת ומכריחים גם את השכנים לשיר איתנו, ומי שלא ראה דתל"ש מייחד כוונות ב"שמי שמיים", לא ראה כוונות מימיו. אלה הם חיינו.
האם מה שאני מציירת פה היא דרך שמתאימה לרבים? לא בטוח, יכול להיות שרק ליחידים. מה שבטוח, היא לא דרך שמתאים בה טייס אוטומטי. האם יש פה תורה שאני לומדת בעצמי ומלמדת את ילדיי וסופה יהיה להתקיים? בכנות, אינני יודעת. גם אני באמצע הניסוי. לכל הפחות אוכל להעיד על עצמי שאינני עושה שקר בנפשי ולא מבקשת מהם לעשות דברים שאינני מאמינה בהם רק בשביל רוח ישראל סבא. ובאותה נשימה אני יכולה לומר שאני לא מוותרת על מציאת רוח ישראל שלנו, העכשווית.
