טוב עשתה הבוקר שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב אביגיל כהן כשדחתה את ערעורו של יגאל סרנה באמצעות עורך דינו אביגדור פלדמן והשיתה עליו הוצאות משפט בסף 20 אלף ש"ח. "אין מדובר בתביעת השתקה" קבעה השופטת, והוסיפה כי הפרסום ברשתות החברתיות אינו שונה מכל פרסום בכלי התקשורת ה״מסורתיים״ וחייב לעמוד באותן אמות מידה בכל הנוגע למהימנות המידע. עוד נקבע בפסק הדין כי סרנה לא פעל בתום לב אלא מתוך כוונה לפגוע בשמם של ראש הממשלה ורעייתו. בית המשפט קבע כי לראש הממשלה ורעייתו זכות מלאה להגן על שמם הטוב מפני פרסום פוגעני, כמו לכל אזרח.
תביעת הדיבה של ראש הממשלה בנימין נתניהו נגד העיתונאי יגאל סרנה הייתה תצוגה מאלפת לטכניקת המשחק של האיש במצב של 'לוז סיטואיישן' – מקרה משפטי שבכל ניתוח רציונלי אמור להיות אבוד מראש. את הפרקים הראשונים בעלילה כולם זוכרים: סרנה פרסם פוסט שבו טען כי שרה נתניהו עצרה את שיירת ראש הממשלה בלב כביש ירושלים-תל־אביב וגירשה את בעלה מרכב השרד באישון ליל. הדיווח כולו הוגדר על ידי בית המשפט כפייק־ניוז אולטימטיבי. עיתונאי 'ידיעות אחרונות' לא הצליח להביא בדל ראיה שהסיפור בכלל התרחש, ובית המשפט חייב אותו בפיצויים. הללו לא יצאו מכיסו, לאחר שסרנה השיק קמפיין מימון המונים וגייס את הסכום בתוך פחות מיממה. אבל לא עורך דין כפלדמן יוותר על ההזדמנות לסחוט עוד טיפת תשומת לב תקשורתית מהלימון המעוך. הפרקליט הבכיר לא הרים ידיים, והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל־אביב.
עורך הדין אביגדור פלדמן הוא אמן המילים הפוצעות. הפרקליט המבוגר, שבע הקרבות ורב־המעללים, הפך מודל חיקוי לדורות של ליטיגטורים שניסו להידמות לו באולמות המשפט. אם להשוות את הסגנון שלו לאמנויות לחימה, פלדמן איננו לוחם קראטה אלא מתאגרף.
רגע ההכרעה ב'קומיטה' – קרב הקראטה המזרחי – קצר מאוד וחד מאוד. הלוחמים חגים זה סביב זה בשקט מוחלט, שקועים בהרפיה מדיטטיבית נטולת מאמץ כמעט, חשים זה את זה ועוקבים זה אחר זה בכוריאוגרפיה אינטימית. ואז, ברגע אחד, מבליח מתוך הריק והאין ה'אוייזוקי' (אגרוף) או ה'מייגרי' (בעיטה). אם היא מכוונת ומחוברת, הקרב נגמר מיד. זה קורה בשבריר כה קצר, עד שהצופה מהצד לעתים לא מצליח אפילו להבחין ברגע שבו ריסק המנצח שתי צלעות ליריבו וסיים את הדרמה.
האגרוף שונה לחלוטין, שכן רק מיעוט קטן של הקרבות מסתיים בנוק־אאוט. הקרב מתבסס על התשה מוצפת אגו וטסטוסטרון. המאמץ נמשך סיבוב אחר סיבוב, מכה אחר מכה, עד שאחד הצדדים גורם ליריבו להכריז 'איני יכול עוד', ובכך מוכיח לקהל שהוא החזק מהשניים. הקראטה המזרחי מבוסס על ביטול האגו, התמסרות ונוכחות, בעוד האגרוף המערבי השחצני חותר להשפלה. היהירות הזו היא תורף סגנון הלוחמה המשפטית של פלדמן.
רגע התבוסה של האגרוף הוא פסיכולוגי בעיקרו. אין נקודת זמן שבה המפסיד חוטף מהלומה שהוא לא מסוגל להתגבר עליה. זהו רצף של כישלונות קטנים ועוקבים, המגבשים בתוכו את השכנוע הפנימי בחוסר התכלית והתוחלת של המשך המאמץ, עד לרגע השבירה שבו הוא מודה בינו לבין עצמו: הפסדתי. מטרתו של המתאבק איננה הפקת מהלומת הזהב אלא הניצחון הפסיכולוגי, כזה שמושג דרך מניפולציה בלתי פוסקת על תודעת היריב. זו הסיבה לצרחות המאצ'ואיסטיות וניפופי הידיים לקהל לפני הקרב. זכר האלפא משדר ליריבו: אתה גמור עוד לפני שהתחלת.
ממה בדיוק נפגע הגבר בנימין נתניהו, שאל בשבוע שעבר הפרקליט פלדמן את שופטת המחוזי כהן, מהצגתו כגבר חלש שאשתו שולטת בו? מחשיפת הזוגיות המעורערת שלו? מהטענה שהוא נשוי לגברת עם 'טמפרמנט בלתי מסויג'? אם כן, המשיך הפרקליט, מדוע לא התיר לנו בית משפט קמא להביא ראיות באשר לאופייה הבעייתי של שרה נתניהו כדי לבסס את הגנת 'אמת אמרתי'? טענה שנייה: מהו הפסול בהצגת בעיה ביחסים בין בני זוג, זוהי הרי תופעה נפוצה?
תביעה משפטית תמיד נסובה על מקרה ספציפי. כשתובעים אדם בגין לשון הרע, צריך להביא ראיות ממוקדות על אירוע מסוים. בסיבוב הראשון היה נוח לפרקליטי ראש הממשלה להרחיב את היריעה: הם הביאו שלל התבטאויות־עבר של סרנה כהוכחה לטענתם שהאיש מונע ממשטמה עמוקה לנתניהו, ומנצל כל הזדמנות לתקוף אותו ואת רעייתו בלי קשר לעובדות ולנסיבות. לפלדמן, לעומת זאת, היה נוח אז לצמצם את הדיון לאירוע הספציפי, לגמד אותו לממדי הגיג פייסבוקי זניח שעובדותיו שנויות במחלוקת והאפקט הציבורי שלו חולף עם הרוח. אלא שבית המשפט לא קיבל את הטענה, וקבע שמדובר בפרסום שקרי ומכפיש.
הפעם נקט פלדמן טקטיקה הפוכה: הוא ניסה לרכוב על כתב התביעה המקורי כדי לגרור את בית המשפט לדיון מחודש ורחב בהיסטוריה הזוגית של בנימין ושרה נתניהו, בדגש על הפרופיל האישיותי שלה. טענתו כלפי השופטים: מדוע לתובעים התרתם להציג רקע רחב ולי לא? צריך לנקות את רעשי הרקע כדי להבין מה קורה פה: הקנס ששילם סרנה לא עומד כאן על הפרק, משום שהאיש גייס את כל הסכום מהציבור. תומכיו הרבים בשמאל ממילא משוכנעים שמדובר בדון קישוט הירואי, הנאבק בטחנות רוח שלא מסוגלות לייצר צדק. אם הוא לא נלחם על הכסף ולא על השם הטוב, אז על מה כן?
הניחוש שלי: פלדמן ניסה להמשיך את המאבק הפוליטי־פסיכולוגי של הלקוח שלו, רק בתנאים עדיפים. הוא ידע שבמסגרת דיון משפטי הוא וסרנה יכולים להמשיך לתדלק את הקמפיין להשחרת דמותו של ראש הממשלה. הם רשאים להעלות כל סיפור קונספירציה אפשרי בידיעה שהם מוגנים לחלוטין מפני תביעת דיבה נוספת, שהרי כל מה שייאמר הוא חלק מ'כתבי בי דין' שאי אפשר לתבוע עליהם דיבה.
בסיבוב הראשון טען פלדמן בין היתר שתביעתו של נתניהו היא תביעת השתקה שנועדה להלך אימים על עיתונאים נטולי אמצעים. אלא שלאט לאט התברר שהמצב הפוך בדיוק: הערעור הזה היה ערעור השתקה. מטרתו הייתה לנסות להמשיך לשחק בגללים המבאישים, כדי לגרום לנתניהו לחשוב עשר פעמים לפני הגשת תביעת דיבה עתידית. השופטת אביגיל כהן כנראה הבינה את זה.
