אנשים בגילנו מתבוננים במדפי הספרים ונתקפים בפרצי נוסטלגיה. כל צנרת אחרת שנכנסה לעולם נתפסת בעיניהם כנחותה. למה בעצם? זה באמת משנה אם למדתי על אלן טיורינג ומכונת האניגמה מספר או מסרט?
יש רגע כזה בחייו של אדם, שהוא מביט לצדדים ומגלה שאנשים בגילו הפכו למנכ"לים ומנהלי חברות והוא, אנה הוא בא. אצל כותבים הרגע הזה מתרחש בדיוק בשבועיים האלה, עת הפיד מתמלא בתמונות של אנשים המציעים את מרכולתם הספרותית.
כולם מסביבי חותמים על ספריהם. ברוב המקרים יש להם יותר מאחד. חלקם אפילו טרם חצו את גיל 35 ויש להם יותר ילדים מאשר לי. מתי זה קרה להם? בין ההקפצות לחוגים לארוחת ערב? בין אסיפת ההורים של הגדול לגמילה של הקטנה? יושב לו כותב בישראל, מסיים לקלח את ילדיו הצווחנים, נשארו לו שעתיים בערב להתפגר מול הטלוויזיה ודווקא אז הוא אומר לעצמו "יאללה, זמן טוב למלא 300 עמודים"?
סך המילים המצטבר שפרסמתי בחיי מגיע למאות אלפים אם לא יותר, אך מעולם לא עלה בדעתי לכתוב ספר. אפילו לא ספרון. אפילו לא חוברת הגיגים. יכול להיות שאין לי בשורה לעולם? האם בכל ימי כתיבתי לא הצלחתי לגבש במוחי נושא אחד הראוי לדפים וכריכה?
ולא שלא היה לי פוטנציאל. ימי ילדותי עברו עליי בספריות העירוניות, כרטיסייה מלאה לתפארת וספרנית ששומרת לי את כל החדשים. אבל אז קרו החיים, והיום, נדירים הספרים שאני מצליחה לסיים מכריכה לכריכה, ובאופן כללי הזמן היחיד שבו אני מתפנה אליהם הוא בשבתות, מתישהו בין שנ"ב לשנ"צ.
תסלח לי התקינות הפוליטית, כן? שהרי קריאת ספרים, בטח בעולמות שלי, היא תו תקן לאינטלקטואליות. הטרחנים גם לא יפספסו הזדמנות לבחון אותך על הספקים כשיזרקו לך משפט אגבי בסגנון "אם קראת את 'המוות המוזר של אירופה', את בטח מבינה על מה אני מדבר".
לא, לא קראתי את המוות המוזר של אירופה. אירופה תצטרך להמתין שהבת שלי תסיים את משבר גיל ארבע שלה ותפסיק להיצמד אליי כל אחר הצהריים ואז, אולי, אם האתר של נטפליקס בדיוק ייפול ובסלקום TV תהיה בעיית תקשורת, יש מצב שאגיע אליו.
אני קוראת יותר מהאדם הממוצע, אך ההגינות מחייבת אותי להתוודות שמתישהו ההשכלה שלי הפכה מאקטיבית לפסיבית. רוב הידע שלי היום מגיע מצפייה בסרטי דוקו, שיטוטים באינטרנט וקריאת עיתונים. הנה, הוצאתי את זה. וזה לא קל, בטח לא בשבוע שבו אזרחי ישראל מוצפים בתעמולה שמטיפה לקריאת ספרים, או יותר נכון – רכישתם והצבתם על מדף השופוני בסלון, למען יראו ויֵדעו כי קוראים אנחנו, כאשר במקרה הטוב הגענו לשניים־שלושה מהם וגם אותם נטשנו באמצע. לכולם נורא ברור שבלי להיות תולעי ספרים אנחנו גוזרים על עצמנו בורות נוראה. האומנם?
דאגלס אדאמס (הבאתי אותה בציטוט של אינטלקטואל) כתב פעם שכל מה שנמצא בעולם כשאתה נולד הוא נורמלי, רגיל, וחלק מהצורה שבה העולם עובד, וכל מה שהומצא בעולם אחרי שאתה בן 35, הוא נגד הדרך הטבעית שבה הדברים צריכים לקרות. אנשים בגילי ומעלה מתבוננים במדפי הספרים, מסניפים את ריחו של הנייר החדש ונתקפים בפרצי נוסטלגיה. כל צנרת אחרת שנכנסה לעולם נתפסת בעיניהם כנחותה. למה בעצם? זה באמת משנה אם למדתי על אלן טיורינג ומכונת האניגמה מסֵפר או מסרט?
אני לא מזלזלת בחוויה החושית של צלילה לתוך רומן מסקרן או ספר היסטורי חשוב. אבל גם הדרכים האחרות שקיימות כיום לצבור ידע בעולם הן לגיטימיות ומחכימות. נסו להיזכר כמה פעמים השנה שמעתם על ספר שעורר סערה ודיון ציבורי, לעומת כמות הפעמים שבהן שמעתם על סדרה או סרט דוקו שעשו זאת. אז אפשר קצת להבין את אלו שפחות דחוף להם על ספרות עכשיו. יש מסביבנו אלטרנטיבות הרבה יותר נוחות ומהירות.
השנה היא 2019, ועדיין לא כתבתי ספר, בעיקר כדי לא לבייש את הספרות. יותר מדי אנשים קמים בבוקר ומרגישים מהר מדי שהגיע זמנם להיות סופרים. כותבי ספרים יש כמו זבל, אבל סופרים – מעטים האנשים שראויים להגדרה הזאת, ואני כרגע לא ביניהם. אולי יום אחד, כשאגדל ואחכים מעט יותר, ארגיש ראויה לחתום על ספריי. עד אז – אני מוכנה לחתום על טוריי. מקסימום לפרסם, כמו כל העצלנים, לקט של טורים נבחרים.
