מה גורם לאביגדור ליברמן, שממתג את עצמו כבר שנה וחצי כמבוגר האחראי, לרסס לכל כיוון? כשר ביטחון הוא מרוסן מאוד בהפעלת כוח, אבל כפוליטיקאי הוא פותח באש מילולית. בשבוע החולף הוא קיים ביקור חריג ביותר, בשבת, בחנות לממכר חזיר באשדוד; עלב ברב הראשי לישראל; יצא למלחמת חורמה ברבנים הסרוגים אליהו ואבינר; ולקינוח נכנס חזיתית ביהונתן גפן, בגלי צה"ל וביועץ המשפטי לממשלה שהתייצב בדרכו.
קו ישר עובר בין כל אלה, והוא הצורך הנואש של ליברמן להתחדש אלקטורלית. בבחירות הקודמות הוא גורד עד לעצם, עם שישה מנדטים של העלייה הרוסית הוותיקה. המנדטים הימניים הצברים, הצעירים, עברו מזמן לבנט ולליכוד. תיק הביטחון משפיע ומרתק, אבל מבחינה פוליטית כבר מזמן אינו בוננזה. המשרד חיסל את הקריירות של פרץ, פואד, ברק ויעלון. דווקא תיק החוץ עם האנגלית והטרקלינים משתלם יותר, וזו בדיוק הסיבה לכך שנתניהו אוחז בו צמוד־צמוד.
במתקפותיו על חרדים וערבים, שמאלנים ויועמ"שים, ליברמן משרטט את קלסתרונו של המצביע שהוא מעוניין בו: צעיר, חילוני, ימני, דור שני וחצי לעלייה. אין זה מקרה שאשדוד היא זירת המאבק. העיר הייתה בעבר מעוז ישראל ביתנו. בבחירות 2009 לכנסת אחד מכל ארבעה אשדודים הצביע לליברמן, ובבחירות לעירייה שנערכו באותו חורף סיימה ישראל ביתנו כסיעה הגדולה ביותר במועצת העיר. חמש שנים אחר כך אשדוד ביתנו צנחה לשני מושבים בלבד, ובבחירות 2015 הליכוד היכה את ישראל ביתנו, 31 אחוזים מול 13 בלבד.
בסיס הקולות הוותיק הולך ומזדקן וליברמן חייב לגייס צעירים. הוא מאבחן נכון שהימין הישראלי אמנם מסורתי ולאומי, אבל הוא לא אוהב חרדים ולא מאוהב בהתנחלויות. הוא גם מדייק שמאגרי הקולות הגדולים נמצאים בערי הענק הצומחות סביב תל אביב: אשדוד, אשקלון, בת־ים, פתח־תקווה. מתקפת מילים והנחיות מביאה מנדטים בתנאי שאינה משדרת פאניקה, ועוד מוקדם לדעת מה יקלוט הציבור מכך. בקיצור: הדיאגנוזה נכונה, אבל עוד לא ברור אם גם הפרוגנוזה.
