למי בעצם מיועד שבוע הספר? אם הוא מיועד לילדים קטנים, למה האירועים מתחילים בשעה מאוחרת? אם הוא מיועד לילדים בוגרים יותר, למה הוא בנוי בצפיפות שלא מאפשרת לראות מה יש על הדוכן ואין אזור מוגדר לספרי ילדים? אם הוא מיועד לבני נוער, למה אין שום דבר שיחבר אותם, כמו אירועים נלווים של מוזיקה ואוכל? ואם הוא מיועד לנו – מבוגרים, הורים, סבא וסבתא – אז תודה רבה, אבל כל מה שאנחנו רוצים למצוא שם עדיף לחפש בחנות ממוזגת.
פעם, לא כל כך מזמן, כוחו של השבוע היה באפשרות לקנות כמות של ספרים במחיר משתלם. חמישה ספרים במאה שקלים היה מבצע מקובל ברוב ההוצאות. ואז שבוע הספר היה הזדמנות למלא את הבית בספרים חדשים בתזמון מושלם, רגע לפני שהחופש הגדול מתחיל. במחיר כזה אפשר לסלוח על הכול – על הצפיפות, על החום, על השעה המאוחרת – כי חזרנו הביתה שמחים ועמוסים. היום המחיר הוא הסיבה האחרונה להגיע ליריד הזה. שני ספרים במאה שקלים הם מבצע די שגרתי גם בשאר ימות השנה. במחיר כזה אף אחד לא יקנה חמישה ספרים לילד.
וזה מצער אותי מאוד. כי יותר מכול אני אוהבת ספרים. למה אנחנו יודעים לארגן מצעדים, טקסים ממלכתיים ואירוויזיון באופן מקורי כל כך, ודווקא כאן נופלים לשעמום וחוסר יצירתיות? למה מרתון הוא אירוע שמדבר לכולם, החל במי שרץ 42 קילומטר וכלה במי שבא רק כדי לרוץ 500 מטר עם הילדים? איך ייתכן שעם הספר בז למילה הכתובה עד כדי כך שאף אחד לא חושב איך להפוך את השבוע הזה לאחד מנכסי התרבות שלנו? למשהו שמחכים לו כל השנה?
בכל שנות קיומו הרבות, השבוע הזה נראה בדיוק אותו הדבר. העולם זז קדימה ושבוע הספר נשאר הרחק מאחור. הרי אם יש משהו אחד שיש עליו הסכמה מקיר לקיר, ספרים הם הדבר הזה. המתנה האולטימטיבית, רגעים של שקט, נושא מרתק לשיחה ומקור לגאווה הורית – הכול סביב הספר.
קודש או חול, להעשרה או לטיסה. טרילוגיה ארוכה או שירים קצרים. צחוק, בכי, התרגשות, כאב – הכול הכול נמצא שם בין המילים. לכולם יש מקום. זה לא משנה אם אתם קוראים הרבה או מעט. החיים שלנו, למרות העידן הדיגיטלי, נמצאים בין דפים.
נראה לי שהיחידים שעוד מתרגשים מהשבוע הזה הם הסופרים. זו ההזדמנות שלהם לצאת לקהל, לראות בעיניים את הקוראים שלהם ולהקדיש להם חתימה אישית. אבל עם כל הכבוד לסופרים, צריך קצת יותר מחתימה כדי להפוך את המפגש הזה לאטרקטיבי. את הזמן שהם מקדישים לחתימות היה אפשר להקדיש לשיחה על מאחורי הקלעים של היצירה. זה לא נראה לי כל כך מסובך.
ואולי הגיעה השעה להפסיק לבכות על דור המסכים שגדל כאן ולהראות להם שספר הוא עולם ומלואו. בשביל זה צריך רק קצת מאמץ, ועוד קצת רצון. והכי חשוב, כמו בכל דבר בחיים, לשים לב שנותנים אהבה גם למה שהכי מובן מאליו.
