במאה ה־18 היה ג'יימס לינד רופא בצי המלכותי הבריטי. הצי סבל באותו זמן ממחלת הצפדינה, שתקפה את מלחי האוניות במסעות ארוכים. יותר מלחים מתים מהמחלה, קבע לינד, מאשר מתותחי הספרדים והצרפתים. צפדינה מתחילה בתשישות ואפתיה, ובתוך כמה שבועות הן הופכות לכאבי פרקים ושרירים. במהרה מגיעים כאבי חניכיים, השיניים נושרות, העצמות נחלשות והגוף סובל מיובש. ההידרדרות הגופנית והמנטלית נמשכת עד שמופיעים חום והתכווצויות, צהבת, קריסה של המערכת הנוירולוגית, ולבסוף – מוות. בין המאה ה־15 ל־18, כך מעריכים, מתו מהמחלה כשני מיליון מלחים.
כדי למצוא תרופה ניהל לינד ב־1747 את אחד הניסויים הרפואיים המבוקרים הראשונים בהיסטוריה. הוא חילק מלחים לקבוצות טיפול, וגילה שתפוזים ולימונים עובדים כפלא. היום אנו יודעים שצפדינה נגרמת בשל מחסור בוויטמין C, ולכן פירות הדר הם תרופה מצוינת. אט אט חלחלה בצי המלכותי ההכרה שמיץ לימון מונע צפדינה, ועד סוף המאה ה־18 הוא התגבר על המחלה.
למרבה הצער, בשל צירוף נסיבות היסטורי, בחלוף הזמן נחשד הטיפול כלא יעיל, ותיאוריות מתוחכמות אך שגויות על חיידקי צפדינה ומזון מקולקל הביאו לשימוש בטיפולים לא מתאימים. כך חזרה הצפדינה להיות בעיה לא פתורה, שקטלה, למשל, חלק מהמשתתפים במסעו הכושל של סקוט לאנטארקטיקה ב־1911. רק ב־1932, בעקבות צירוף מקרים נוסף, אובחנה המחלה באופן מדויק.
הצפדינה היא משל למחלה התוקפת את המדינות המודרניות, שמפתחות תסמינים הולכים ומסלימים ויכולת התפקוד שלהן מידרדרת. זוהי מחלת הבירוקרטיה, שמתפשטת ומתרחבת, עד שמערכות המדינה קורסות.
כבר לפני עשרות שנים אִבחן לורנס פיטר – אבי "העיקרון הפיטרי", שלפיו אדם מתקדם בהיררכיה עד לדרגת חוסר הכישרון שלו ואז נתקע בתפקיד – את אחד הכשלים הבירוקרטיים הבסיסיים: בירוקרטיה נוטה לבחון ביצועים בעיקר לפי תשומות, לא לפי תפוקות. ההשקעה וה'תהליך' נחשבים יותר מהתוצאות. בהלך רוח כזה, עצם הגדילה הוא הצלחה. כמו הצפדינה, גם מחלת הבירוקרטיה איננה נובעת מגורם פעיל כלשהו, אלא דווקא מהיעדרו. הבירוקרטיה לא רעה מצד עצמה, אלא שהיא חייבת ויטמין שימנע את התפשטותה וידרוש ממנה יעילות: זהו הדרג הפוליטי הנבחר.
באופן כללי, הדרג הפוליטי אמור להיות גם קובע המדיניות וגם האחראי לניהול מערכות המדינה, באמצעות מינויי בכירים. אבל מה קורה כשהדרג הפוליטי בעצמו מתנהל כבירוקרטיה? התשובה היא שאז הממשלה בעצמה נדבקת במחלה: היא מדברת על תשומות במקום על תפוקות, מסתירה את הכשלים, לא מתקנת את הקלקולים, מגדילה תקציבים – ומובילה את הכלכלה הלאומית לעברי פי פחת.
יש להודות באמת: בכל הנוגע לכלכלה, ממשלת הימין האחרונה הייתה בזבזנית, לא אחראית ולא שקופה. הנורמות הניהוליות והתקציביות שלה היו רעות. על קבלת ההחלטות הממשלתית השתלט פופוליזם "חברתי", ותוכניות הרסניות כמו "מחיר למשתכן" הסבו נזקים כבדים למדינה.
כיוון שכך, המשק שלנו מאט, המדינה מכניסה פחות משצפתה ומוציאה יותר, והגירעון תופח לממדים מבהילים. המגזר הציבורי מתנפח, משרדי ממשלה גדלים, והבירוקרטיה הולכת ומתחזקת. גרוע מכך: המידע שמאפשר בקרה מוסתר מהציבור. העלויות והמשמעויות התקציביות אינן מדווחות כראוי, תקציב המדינה הוא חידה, שירות המדינה הוא אניגמה, והמבנה של משרדי הממשלה – מסתורין. ישראל רחוקה מאידיאל הממשל התקין, השקוף והישר.
בלוף הקיצוץ הרוחבי
מה מציעה הממשלה מול הגירעון התופח? העלאת מיסים מזיקה, ו"קיצוץ רוחבי". קיצוץ רוחבי הוא בלוף בירוקרטי. עסקים פרטיים, שמונחים על ידי תפוקות וביצועים, לא עורכים "קיצוץ רוחבי". הם מתייעלים. הם בודקים את ביצועיהם ותרומתם של המחלקות והאגפים השונים, כדי להפנות תשומות למה שעובד ולקצץ את מה שלא.
גופים ממשלתיים, שמתמחים בשמירה על תקציבם, מתמודדים בקלות עם "קיצוץ רוחבי". למשל, במקום לסגור את הדבר הכי לא נחוץ, הם מקצצים דווקא בדברים החשובים והחדשים. הם חותכים בבשר החי במקום בשומנים, על מנת שיכאב לממשלה, והיא תמהר לבוא ולרפא את הפצע.
מי שהיה אמור לבצע רפורמות ותיקונים, לסגור פרויקטים כושלים או מיותרים ולהתייעל בכל פרמטר, הם הפוליטיקאים. אבל שאלו את עצמכם: מתי לאחרונה הכריז שר על רפורמה מבנית במשרדו? מתי בוטלה תוכנית גדולה שלא סיפקה תוצאות? מתי הפחיתו את כוח האדם בשירות המדינה? מתי הודו פוליטיקאים שהוצאה כספית משמעותית היא מיותרת? לכל היותר, הפוליטיקאים ממנים ועדות של בירוקרטים שיבחנו את המצב, והפלא ופלא, הן כמעט תמיד מגיעות לאותה מסקנה: צריך למנות עוד פקידים ולתת להם עוד יותר כוח. מבחינתם, המחלה היא התרופה.
אחת הסיבות לבלבול ביחס ליעילותו של מיץ לימון במניעת צפדינה היה המעבר לשימוש במיץ ליים, מתוך מחשבה שהם כמעט זהים. אלא שהמיץ שהופק מהליים הכיל פחות ויטמין C והיה פחות יעיל. הטעות הזו יצרה ספק באשר למחלה והובילה לחזרתה. באנלוגיה שלנו, בכל הנוגע למחלת הבירוקרטיה, ממשלת הימין האחרונה הייתה ממשלת "ליים". היא התחפשה למושלת ונלחמת, אבל בפועל נתנה גיבוי מלא ל"משרד", כלומר לבירוקרטיה. הממשלה העצימה את הבעיה במקום לפתור אותה, והחשבון המופרז מוגש כעת לכולנו.
ראש הממשלה נתניהו נוהג לומר שיש ארבע עוצמות שמדינה בנויה מהן: כלכלית, צבאית, בינלאומית ורוחנית – וכלכלה היא העוצמה הראשונה, מפני שבלעדיה אי אפשר לקיים את השאר. מתוך מודעות זו, יש להודות שהממשלה האחרונה כשלה במשימתה הלאומית להעצים את ישראל כלכלית. הממשלה הבאה חייבת להיגמל מהפופוליזם החברתי ולהיות גדושת ויטמינים שיחיו ויבריאו את הכלכלה. על הימין להקים ממשלה הגיונית, לבצע רפורמות מבניות במשרדים (בראש ובראשונה בחינוך ובביטחון), לקצץ תקציבים, תוכניות ופרויקטים מיותרים, ולעצב מחדש את המערכת על פי יעדים ארוכי טווח. הגיע הזמן לחשוב מחדש על מעורבות המדינה בשלל תחומים, ומזמן נחוץ שינוי דרמטי בשירות המדינה התופח על משכורותיו הגואות.
כמו הלימון והצפדינה, נראה שגם לקח אחריותו של הדרג הנבחר מול הבירוקרטיה נשכח וצריך להילמד מחדש. אחד הטיפולים בצפדינה בצי המלכותי היה שתיית רום. זה לא עזר, אבל לפחות המלחים היו קצת יותר שמחים. גם הממשלה האחרונה התנהלה לפרקים כשיכורה כלכלית. הגיע הזמן להתפכח, כדי לחזק את כלכלת ישראל, יסוד הכרחי לעוצמתנו הלאומית.
