"מיניתי את הרב רפי פרץ לתפקיד שר החינוך ואת ח"כ בצלאל סמוטריץ' לתפקיד שר התחבורה" – זה היה הסטטוס שהעלה ראש הממשלה ביום שני, בשעה 17:21. פרץ התגובות ששטפו את הסטטוס הזה כלל לא היו קשורות לתוכנו. "נאנסה ילדה יהודייה בת 7", כתבו אלפי ישראלים בתגובות. כולם, כמו הר געש מתפרץ, שכפלו את המשפט הזה והזכירו לראש הממשלה את החיים עצמם, עם כל הכבוד למינויי השרים הזמניים מאוד.
ביום שני בבוקר כיביתי את הרדיו באמצע הדיווח על המקרה המזעזע של אונס הילדה בת השבע. יש גבול גם כמה הנפש יכולה להכיל. המקרה הזה הרעיד את הרשתות החברתיות, לאחר מכן גם את התקשורת ואת נבחרי הציבור. עכשיו, כמה ימים אחרי, עולים סימני השאלה, מתגלים חורים בחקירה, עולים ספקות. וטוב שכך, כי משפט צדק ראוי שייעשה.
אז למה קפצנו? קודם כול, כי המקרה מזעזע. לגופו של עניין ולגופו של מקרה, לפי הפרטים שכן הותרו לפרסום.
אבל לא רק בגלל זה. קפצנו גם כי ביום שני בבוקר הידיעה תפסה מקום מינורי בעמודי החדשות בעיתונים, בעמודים האחוריים. המילים הקטנות "כתב אישום חמור: פלסטיני חטף ואנס יהודייה בת 7" היו קטנות מדי יחסית למציאות שהצטיירה מהן. לא הצלחנו להבין איך האדמה לא רועדת. יום לאחר מכן המקרה כבר הציף את השיח ונפרס על כל העמודים הראשיים בעיתונים.
קפצנו גם כי הניחוח שעלה הוא של טרור לאומני. בראש שלנו עברו המקרים של הילדה ליפז חימי שנאנסה ונרצחה ביום העצמאות של שנת 2006, האונס בגן העיר בתל־אביב שהוכר כטרור לאומני, וכמובן המקרה הטרי של אורי אנסבכר ז"ל. טרור כזה קיים, לצערנו, וראוי לקרוא לילד בשמו.
ההרגשה היא שלפעמים יש ניסיון להקטין את החיכוך בין העמים באמצעות הסתרה או טשטוש. נכון, לא כל אירוע בין ערבי ליהודי הוא על רקע לאומני, אבל הרבה מקרים כן. גם רציחות שבהתחלה נחשדו כפליליות או אחרות, התגלו אחרי התעקשות כלאומניות. דוגמאות לא חסרות. החקלאי דוד בר־קפרא מרחובות נרצח בידי פועלים ערבים. המשטרה התעקשה על שוד אך לאחר שנים הוא הוכר כנפגע טרור. כך גם אבי בן־ציון ז"ל שנרצח באזור צומת אלון ב"שוד שהסתבך", הרב משה טלבי ז"ל ש"התאבד", ונתנאל עראמי ז"ל (מ"פיגוע הסנפלינג" בפתח־תקווה) שבתחילה נטען שמותו נגרם מתאונת עבודה. כולם הוכרו כנפגעי טרור, אחרי מאבק מתיש של המשפחות. המשפחות התעקשו שהאמת תצא לאור כי אחרי שמנגבים את הדמעות ואחרי שהסכמנו שכל רצח הוא נורא, יש גם חשיבות לנסיבות ויש חשיבות לאמת.
קפצנו כי התיאור של המקרה כלל שותפים וסייענים. הכול מתוך עדויות של הילדה, רק בת 7, שיודעת להעיד מי העבריין ושהיו לו שותפים. היא גם יודעת להעיד מה עשו השותפים ומה הטיחו בה. אין לי כוונה לחזור על העדויות שעלו בתקשורת, אבל הילדה גם תיארה שהם אמרו "מגיע לך". זה כבר מעבר לפשע "רגיל". יש פה ניחוח שעולה מהמקרה, ואנא אל תעצמו עיניים.
כל אונס הוא מזעזע ואכזרי, אבל האלמנט הלאומני מכפיל את הכעס ואת העוצמה על סימון המטרה, על התעוזה ועל הדפוסים שצריך להיזהר מהם ולהילחם בהם. בדיוק כמו שכל רצח הוא מזעזע, אבל רצח על בסיס לאומני יתפוס פה כותרות גדולות יותר מרצח על רקע פלילי. כי גם אם הפגיעה קשה באופן אובייקטיבי, לנו כחברה וכמדינה הרקע בהחלט משנה.
לסנן רעשים
קפצנו גם כי אנחנו למדים על בשרנו שמדינת ישראל הגדולה והחזקה לא יודעת למצות את הדין עם מחבלים. היא לא עושה צדק אמיתי. המחבל הארור שרצח את אורי אנסבכר עדיין מחייך, תוך שעורכת הדין לאה צמל משמשת בתפקיד פרקליטת השטן וייצגה את משפחתו, לבל יהרסו את ביתה. מה שקורה בבתי הסוהר בישראל בכל הקשור לאסירים ביטחוניים הוא הפקרות וכניעה. לפני כמה חודשים חשף הכתב לירן לוי התנהלות מחרידה של מנהלי אגפים בבתי הסוהר מול אסירים ביטחוניים, ששיבצו סוהרות ישראליות כדי "להשקיט" את הרוחות באגף הביטחוני, שנענו לדרישות של ראשי האסירים הביטחוניים שדרשו סוהרות מסוימות. הארץ לא רעדה, ההתנהלות הושתקה, ראשים לא נערפו כפי שהיה ראוי שייעשה. אנחנו מכירים את התמונות מהאגפים הביטחוניים, את החגיגה בואכה קייטנת אסירים, את הטלוויזיה בכבלים, את הקנטינה, את העובדה שאנחנו אפילו לא מתאמצים לעשות להם את החיים קצת יותר קשים. המערכת נעה בין הרצון לעוד קצת שקט ולכן להיכנע, ובין בג"ץ שכובל את הידיים בגלל טענות של סבירות ומידתיות.
ובעיני רוחנו כבר ראינו איך עוצרים אותו, איך הוא מצטרף לחבורה העליזה בכלא, איך הוא הופך לגיבור בחברה שגידלה אותו, איך הוא משתחרר בעסקה הבאה. וזה מה שהביא את שטף התגובות בפוסט של ראש הממשלה. ככה זה כשמחללים את בנותיך וכשמרגישים שהדם שלנו זול.
השב"כ היה צריך להיות מעורב מלכתחילה. כמו שכל גרפיטי בעברית בכפר ערבי גורר הגדרה של "טרור יהודי" וכמו שברור היה לנשיא ריבלין ש"בני עמו בחרו בדרך הטרור" רגע אחרי המקרה הנורא בדומא, לפני חקירה ולפני ראיות או משפט, ועם חזקת חפות וכל מה שקשור בה. יש מקרים שמלכתחילה צריך לשייך לחומרה בגלל מציאות חיינו. כן משפט צדק, כן ראיות, אבל הנחת המוצא במקרה כזה צריכה להיות לאומנית, רק לאחר מכן פלילית. כי בסוף, כשמנקים את הפוליטיקלי קורקט, יש פה מציאות של סכסוך בין לאומים, ואנחנו לא חיים בוואקום.
