דמיינו שאתם מדינה ויש לכם עשרה מיליוני דולרים פנויים, מה הייתם עושים? בונים חדר מיון, מוסיפים מיטות אשפוז, משקמים את היישוב השרוף מבוא־מודיעים? בית המשפט העליון בחר לתת את הכסף לשלושה בני משפחה מדליית אל־כרמל, איברהים, חאדר וסובחי קוזאלי, שאפילו אתונות לא חיפשו, אך מצאו עצמות ששוות הרבה יותר מזהב.
החייל מג'די חלבי יצא מביתו במאי 2005 אולם לא הגיע לבסיסו. במשך כמה שנים הוגדר כ"נעדר", עד ששרידי גופתו נמצאו בספטמבר 2012 ביער הסמוך לעוספיא. המוצאים היו בני משפחת קוזאלי שנשכרו לבצע עבודות שונות ביער, ובמהלך העבודות גילו עצמות תלויות על עץ באמצעות חבל. הם התקשרו למשטרה בלי להזכיר בכלל את השם של חלבי. חלק מהגורמים המעורבים סברו בתחילה שמדובר בעצמות בעל חיים, ורק ליתר ביטחון שלחו אותן למעבדה.
ואכן, התברר שמדובר בגופת הנעדר, והמוצאים נזכרו בקמפיין שהפיקה פעם עמותת 'לחופש נולד'. מדובר בעמותה פרטית שנוסדה בשנת 2001 לעידוד אזרחי ארצות ערב לסייע באיתור רון ארד. היא התקשרה עם משרד הביטחון, וזה הבטיח לממן בעבורה פרס של 10 מיליון דולר למי שיוביל למציאת הנווט החטוף. עם השנים הוסיפה העמותה על דעת עצמה נעדרים נוספים לרשימה, חלבי ביניהם. האחים קוזאלי תבעו את המדינה וביקשו לקבל את הפרס שהוצע בעבר, אך דרישתם נדחתה בבית המשפט המחוזי והם ערערו לעליון.
פסק הדין הארוך והיקר נושא דיוני עומק פילוסופיים ומשפטיים על פרק א' בחוק החוזים. מסך העשן האינטלקטואלי לא הצליח לטשטש את מלחמת העולמות בין יצחק עמית, שביקש לדחות את ערעור משפחת קוזאלי, לניל הנדל. הנדל כתב מהשכל ועמית מההיגיון. אבל בסוף ג'ורג' קרא הצטרף להנדל והשכל ניצח את ההיגיון. השניים פינקו את המערערים המאושרים לא רק ב־10 מיליון דולר מן ההפקר, אלא הוסיפו קצפת מתוקה של 100 אלף שקלים טבין ותקילין הוצאות משפט שגם אותם תשלם המדינה, כלומר אנחנו.
ומכאן לתיק. נניח שאין לכם 10 מיליון דולר בכיס ואתם נכנסים לאכול צהריים בדוכן פלאפל. מהו הרגע שבו נסגרת העסקה? על פי הדין העברי התשובה היא מעשה הקניין, כלומר הרגע שבו המוכר מוסר לידכם את הלאפה העמוסה. על פי חוק החוזים הישראלי יש לחפש את רגע המפגש בין 'ההצעה' ל'קיבול'. ההצעה כבר חקוקה על הקיר: "פלאפל בלאפה – 20 שקל", ובמקרה הזה אין צורך במעשה מיוחד כדי ליצור אותה. הקיבול הוא הרגע שבו אתם אומרים למוכר "פלאפל בלאפה בבקשה, שים הרבה חריף". ה'נפקא מינה' (הבדל) בין השיטות נמצא ברגעים שבין הבקשה לקבלת הפלאפל. אם אתם מתחרטים במהלך הדקה הזו ולא מוכנים לשלם, בעל הבסטה יכול לתבוע אתכם בתביעות קטנות אך לא בדין תורה. אלא שהפורמולה הפשוטה לכאורה הולידה הררי כתיבה אקדמית ומשפטית וויכוחים שלא נגמרים בין מומחים ובין שופטים בנוגע למקרי קצה.
בהנחה שפרסומי הפרס של 'לחופש נולד' הם 'הצעה', האם אנשים שכלל לא התכוונו לחפש את הגופה הגיעו לכדי 'קיבול'? האם היה רגע שבו הם התקשרו בתודעתם בחוזה כלשהו? ומה אם הם בכלל לא ידעו על הפרס, או שלא היה להם מושג שמה שמצאו היה גופה של חייל? איך להתייחס לעובדה שהם כלל לא הזכירו את החייל והפרס כשהשוטרים הגיעו? האם הם יכולים לטעון לחוזה בינם ובין העמותה?
הנדל פסע כל הדרך במסלול פורמלי המבוסס על מבחנים אובייקטיביים: מנהלי העמותה רצו למצוא את הגופה והפרסום על הפרס הוא אפוא 'הצעה'. לא עניין אותם איך מצאת, כמה התאמצת, ומה היו כוונותיך. הפרס איננו על כוונות, מסירות נפש או גילוי אזרחות למופת, אלא על תוצאות. הנדל כן הציב דרישה בסיסית למודעות: המוצאים צריכים היו לדעת על עצם הצעת הפרס ועל האפשרות שמה שהם מצאו היה עצמות החייל הנעדר, אבל הסתפק בתצהיר שלהם שבו טענו שהם ידעו. העובדה שבסוגיה משפטית אחרת (דרישתם לפטור מתשלום אגרה בבית המשפט המחוזי) נתגלה שהאמת איננה נר לרגליהם, לא הפריעה לו.
השופט היה מודע לבעייתיות שבפסק הדין שלו ושלח פה ושם עקיצות לפרקליטות. אפשר להבין מדבריו שניהול המשפט על ידי הפרקליטות היה רשלני למדי: הפרקליטים לא טרחו לחקור את העדים בחקירה נגדית, לא ניסו להטות את מאזן ההסתברות באמצעות ערעור החוליות החלשות בגרסת התובעים, ובישורת האחרונה התעלמו מבקשת השופטים להגיע לפשרה. הנדל שלח גם רמיזה למדינה בפרק שבו כתב על הציפיות מרשויות המנהל. בתרגום חופשי: אל תתנהגי כמו תגרן בשוק. הבטחת פרס, תני אותו.
השופט עמית התמקד בנקודה החלשה של התביעה: את הפרס לא הציעה המדינה אלא העמותה, והמדינה רק התחייבה לשלם אותו לזוכים. "יש חשיבות להבחנה בין המדינה לעמותה, שאמנם יש ביניהן קשר הדוק אך הן אינן אישיות משפטית אחת", הסביר השופט.
מתברר שהעמותה הזו שרפה הרבה מאוד כספי ציבור במהלך השנים. בראשה עמד עו"ד אליעד שרגא. כ־11 מיליון שקלים הושקעו בכל שנה בפרסום לא אפקטיבי, עד שמישהו התעורר במשרד הביטחון. ועדת בדיקה הגיעה למסקנה שאין עוד תועלת בפעילותה, משרד הביטחון הפסיק את העברות התקציב, והעמותה חדלה לפעול בראשית 2012. כלי התקשורת הארציים סיקרו בהרחבה את סגירת העמותה, ומציאת גופתו של חלבי הייתה רק תשעה חודשים לאחר מכן.
לא מספיק 'קיבול', הסביר עמית, נדרשת גם 'הצעה'. חוק החוזים קובע שההצעה פוקעת כאשר "עבר המועד לקיבולה". לדידו, חיסול פעילות העמותה הוא תום המועד לקיבולה: "כפי שמציע רשאי לחזור בו מההצעה טרם קיבולה, כך גם מציע לציבור יכול לחזור בו מההצעה. ההודעה הפומבית על הפסקת פעילות העמותה מהווה הלכה למעשה הודעה על כך שהצעתה כבר אינה בתוקף. הפרס הוצע לציבור על ידי העמותה, ומשזו הפסיקה את פעילותה והודיעה על כך, אך טבעי הוא שההצעה לקבלת הפרס אינה בתוקף".
דבריו נתמכו בעדות מנכ"ל העמותה: "ביום שהעמותה סגרה את דרכה הסתיימה מחויבות המדינה לנושא של 10 מיליון דולר. 10 מיליון דולר הם פרס שיצא עם הקמת העמותה והסתיים בסיום דרכה". עמית סיכם: "היחסים בין המדינה לעמותה הם יחסי שליחות, שהסתיימו בתחילת שנת 2012, תשעה חודשים לפני מציאת הגופה. אין תימוכין לסברה שבמקביל לכך המדינה הציעה הצעה עצמאית".
פסק הדין מסתמן כהמחשה חריפה לקלישאת החיצים והעיגול. משפטן מוכשר יגיע לכל תוצאה שירצה ויוכיח בק"ן טעמים שהיא תואמת ללשון החוק. בסוף, המהלכים המפולפלים חוזרים אל נקודת המוצא בתחושת הצדק שבבטן. מה ההבדל בין הבטן של הנדל לזו של עמית? זה דורש: הבטחת, תקיים. וזה שואל: האם הגיוני לתת הון עתק מכספי ציבור למי שהרים חרס ומצא מרגלית? 
