אנחנו נוטים להתלונן על התקשורת המדכדכת, זו ששמה את הזרקור על כמה רע במדינה ומוותרת בקלות רבה מדי על סיפורי הצלחה, בטח כשחתום עליהם פוליטיקאי, רחמנא ליצלן. מה לעשות, תפקידה של התקשורת הוא לספר סיפור, אבל היא קודם כול מחויבת לתיקון עולם או לפחות לשיפוץ קל של הסדקים שבו. לא כל ידיעה היא נביחה אמסטפית להגנת הדמוקרטיה, אבל רוב החדשות באות לחשוף נסתרות או לעורר שיח – כל עיתון ואתר על פי הקו שלו. מה גם שחדשות טובות לא מוֹכְרות. תנו לנו פרטי רצח מזעזע שאנחנו לא רוצים לקרוא עליו, ונחטוף את העיתון. בשורות טובות? תודה, אנחנו נסתפק בהצצה בכותרת מעל לדוכן העיתונים, נחייך ונמשיך הלאה. הרי גם כדי להתרשם מחזון "וגר זאב עם כבש" צריך להקדים ולהתחלחל ממקבץ נבואות חורבן. ובכל זאת, ככל הידוע לכותבת שורות אלה, אין קוד אתי שמחייב ביאוס נשמות כדי לזכות בתעודת עיתונאי. נראה שיש אפילו היתר, במצבי דחק, לתבל מהדורת חדשות כבדה ומייגעת באייטם אופטימי קטן, נטול ממתיקים מלאכותיים.
לאור זאת, אפשר היה לצפות שטקס הנחת אבן הפינה ליישוב רמת־טראמפ בגולן יזכה לסיקור תקשורתי חגיגי משהו, אלא שערוצי הטלוויזיה המובילים דאגו להאפיל על השמחה במבול דכדכנות המכונה בשפת העם "ייבוש". זה התחיל בטפטוף עקיצות על העלות הצפויה של הכשרת המקום למגורים, המשיך במטר נתונים קודרים לגבי מצב התעסוקה באזור, והסתיים בהצפת הקושי של הבאת תושבים חדשים לצפון הגולן. הכול נכון, אבל יש להניח שדווקא במקרה הזה ממשלת ישראל תעשה כל שיידרש כדי שהביקור הבא של נשיא ארצות הברית בארץ הקודש יכלול חנוכת בית מפוארת, שלא תבייש את האתר החלוצי.
אם כך הם פני הדברים בגולן שבקונצנזוס, מה כבר אפשר לצפות מהסיקור התקשורתי של העידוד שהעניקו האמריקנים להחלת ריבונות ישראלית ביהודה ושומרון. למעלה מיובל אנחנו מתכתשים פה על ההתיישבות ביו"ש, כשסוגיית "מה יגידו הלועזיים" מרחפת על פני תהום – והנה בא נשיא אמריקני, ימני יותר ממפלגת השלטון הישראלית, ושולח קדימונים מסקרנים בנוגע להחלת ריבונות על חלק ניכר משטחי המריבה. זה כבר לא רק השגריר האמריקני דיוויד פרידמן, זה גם שליח ארה"ב למזרח התיכון, ג'ייסון גרינבלט, שבראשית השבוע הביע הסכמה עם דבריו של פרידמן כי "לישראל הזכות לספח חלקים מהגדה המערבית". נראה שבקרוב תידרש ממשלת ישראל לשבת עם ועדת השמות של מועצת יש"ע, בדרך להקמת מעלה־דונלד בצד הממוזג יותר של הקו הירוק.
מי שמחפש טריטוריה הולמת יכול למצוא שטח פנוי על הר עמונה, בשכונת האולפנה שבבית־אל או במגרון השוממה. תשאלו את נתניהו איפה בדיוק זה יוצא, הוא יודע. על הדרך אפשר להקים את פארק טראמפ על חורבות תשעת הבתים בעפרה. תושבי האזור ובניו מתחייבים לבוא עם הטף לסיור נדנדות תחת עצי האלון שיינטעו לכבוד נשיא ארה"ב.
כל זה כמובן בתנאי שראשי הציונות הדתית יצליחו להגיע ביניהם להסכמה בנוגע לאופייה המבוקש של האוכלוסייה במקום. הרי לא יעלה על הדעת שהאגף החרד"לי יסכים להקמת יישוב כזה בלי להבהיר מראש שיתקבלו אליו משפחות שומרות שבת בלבד, שנשותיהן אינן גלויות ראש. הלייטים מצידם בוודאי לא יתנו יד להקמת קהילה שפועלת בה תנועת נוער נפרדת, שומו שמיים. הפייגלינים ישמחו לתמוך ביוזמה המבורכת, כל עוד מוסכם על כולם שהש"ג יהיה חייל בצבא מקצועי, ושהבנייה ביישוב תתבצע ביד חופשית ובהתאם לרצון האזרח, ללא התערבותה של ממשלת הכפייה שודדת כספי המס.
החבר'ה מעוצמה יהודית ידחפו בכל הכוח להקמת היישוב החשוב הזה, אם במרכזו יעמוד בית הכנסת "ברוך הגבר", כשסביבו מונפים דגלי אגרוף צהובים. ברגע שכל אלה ימצאו מכנה משותף רחב דיו, הם ודאי יגיעו כאיש אחד לטקס הנחת אבן הפינה המרגש של מעלה־דונלד – בתנאי שלא תהיה באירוע ישיבה נפרדת, שלא תישמע שירת נשים, שבן־גביר ישב בספסל האחרון, ושפייגלין יהיה קצת אחריו. ליד הגנרטור, נניח.
מאחר שמדובר בפרוצדורה מסובכת משהו, יש להניח שהצדדים יתאחדו מהר יותר סביב שיגור מכתב לא־תודה לטראמפ, ויוותרו על המחווה. עם כל הכבוד לריבונות הזו שלו, עניינים גדולים ממנה מונחים פה על הכף. הרי לא יעלה על הדעת להתעסק בזוטות שכאלה, כשאנחנו בעיצומו של מאבק על ראשות מפלגה קטנה שאולי תצליח להיות גורם מכריע בהקמת ממשלה ימנית שתנהל מדיניות לאומית אחת ולתמיד ותקדם את שאיפותיה מזה שנים. כמו ריבונות בשטחי יהודה ושומרון, למשל.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
