הכול התחיל לפני ארבע שנים, כשהעולל נולד ושירן הפכה לאמא בפעם הראשונה. כבר אז קלטתי שהאירוע משום מה ממש השפיע עליה, ואנחנו עומדים לציין אותו בימי הולדת מוגזמים ובהפקות ענק חסרות פרופורציה ליכולתו המנטלית של החוגג. בשנה הראשונה ללידתו ערכה לו אמו מסיבה בנושא טרקטורים וכלי תחבורה, ואנחנו מדברים כאמור על ילד בן שנה. בגלל חיבתו לספר עם תמונת טרקטור והעובדה שהוא ממלמל את המילה "אוטו", התרוצצתי בכל תל־אביב כדי למצוא מפיות, כוסות, דגלונים וצעצועי מים בצורת כלי רכב.
מסיבת יום הולדת שנתיים עסקה בחיבתו של העולל לבעלי חיים, ושוב חזר הניגון: מפיות ג'ירפה, כוסות פיל, צלחות נמר ודגלוני כריש, רשימת השמעה שכולה שירי חיות, ומתנות בדמויות יונקים.
שלוש: השתדרגנו למסיבת אבירים, כי העולל בדיוק התלהב מספר שאביר מככב בו. שירן אפתה לכבוד המאורע עוגת מגן אבירים, ושלחה אותי לקנות חרבות וקסדות לכל משתתפי היומולדת. מזל שהוא לא אהב את הספר "סיר הסירים".
ואז הגיעו החגיגות לרגל הגיעו לגיל ארבע שנים. אולי הפעם הראשונה שהוא כבר יצור תבוני ומעצבן, שיש לו עמדה בנוגע לנושא המסיבה. כחצי שנה לפני האירוע הודיע החוגג: "אני רוצה יומולדת גיבורי־על". ניסיתי לשכנע אותו להתמקד בגיבור־על ספציפי, מה שיקל על ההתרוצצויות, אבל העולל בשלו, לא מוותר על איש מהנבחרת. אני לא יודע באיזו נקודה בהיסטוריה הפכו ימי ההולדת מאירוע במקלט, עם עוגה כושית, משחקי חברה ושקיות הפתעה, להפקת ענק שכוללת מפעילה, תפאורה והסעדה.
הפעם, במסגרת ההכנות, לא נאלצתי לעשות הרבה. את ההתרוצצויות בחנויות הקישוטים החליפו מיליון הזמנות מאיביי של קישוטי גיבורי־על מרחבי העולם, כלומר מסין. ועדיין, בכל יום נשלחתי לפיצוציית הדואר הקרובה לביתי כדי להביא משם כוס באטמן, כפית ספיידרמן, צלחת איירון־מן ומפית זיוף־מן, שזה גיבור־על סיני שנראה כמו גיבורי־העל שאתם מכירים, רק מזויף.
בקטנה
אחרי כמה חודשים שכללו התארגנות גדולה יותר מההכנות לקראת הוועידה הכלכלית בבחריין, הגיע יום האירוע. השעה נקבעה לאחת בצהריים ביום שישי, כי כך נהוג בגן של פלג. כנראה כי זו השעה שבה השמש היא החזקה ביותר, מה שמגדיל את הסיכוי שארצה למות מחום.
מוקדם בבוקר קמנו שנינו והתחלנו בארגונים. אני יצאתי לפארק, לארגן את המקום, ושירן נשארה בבית, לארגן לי עוד משימות. אחרי שעה וחצי של ניפוח בלונים (איך עדיין לא המציאו מכשיר שקושר אותם בקלות?) שבתי הביתה, מזיע וטוב לב, רק כדי לגלות שהכיסאות והשולחנות כבר מחכים לי בחוץ. החלפתי חולצה כדי להזיע באחרת, והתחלתי "נגלות", שזו המילה החמודה הזאת שנשים אומרות לגברים כשהן לא רוצות להגיד שאתה הולך לעבוד כמו סבל אוקראיני שמפנה את הפסולת הרדיואקטיבית מצ'רנוביל. "שטויות, מאמי, תעשה כמה נגלות, קטן עליך".
אחר כך חיכו לי בחוץ ארגזים של שתייה קלה, מאפים, ממתקים, ירקות, פשטידות, פיצות, בורקסים, סוכריות גומי, סלטים, סלטי גומי, ובקיצור מפגן חסר פרופורציות של מזון שכולו אומר "אני אראה לאמהות העלובות האלה מהגן מי הרימה את מסיבת יום ההולדת הכי טובה של השנה". בקטנה. אחרי 1,500 נגלות חזרתי הביתה מעוך ובלי לב ובישרתי שהמקום מוכן.
השעון הראה 12, ונותרה עוד שעה לתחילת הפסטיבל. זרקתי את שירן בזירת הזיעה והלכתי להביא את המפעילה, שבדיוק הלך לה האוטו. היא חיכתה לי ברמת־השרון: כוכבת ילדים בפוטנציה ולצידה 890 אביזרי תפאורה. כמה נגלות וסיימתי להעביר לזירה אותה ואת מחסן התפאורות של הבימה שהביאה איתה. אפשר לחשוב שהיא מרימה את "אשכבה" של חנוך לוין, כולה הצגת ילדים. לא שאני מזלזל חלילה, אבל בשלב מסוים ניגש אליי ילד מהגן של העולל ושאל "מה קרה, לא נשארו מתנפחים?"
והילד היה מאושר
שעת השי"ן הגיעה. העולל היה לבוש כ"פלאש", גיבור־על שהכוח העיקרי שלו הוא מהירות. הוא אכן הגיע לזירת האירוע במהירות הראויה והתחיל להתבכיין על כל דבר. שירן הייתה לבושה כ"וונדר וומן", כשמה כן היא, ומיהרה לפייס אותו. אני, בתור "רוץ הביתה מן", נסעתי עוד 450 פעם לדירה כדי להביא דברים שביקשתי משירן לא לשכוח להגיד לי להביא כדי שלא אצטרך לחזור הביתה.
השמש יקדה על הפנים שלי, הילדים מהגן התנפלו על שולחן הממתקים, ושירן הביסה את אמהות הגן בפשטידות וסחטה קריאות התפעלות. אני עסקתי בעיקר בבקרת נזקים וסייעתי למפעילה לארגן את ערימות הציוד שלה. אחרי שעה של נשנושי מזון ומוח, המפעילה כינסה את עשרות הילדים על מחצלות והחלה בהצגה. ההורים התפזרו על הדשא, נהנים מהשקט שהופרע מדי פעם על ידי קולה הצווחני של המפעילה. העפתי מבט בפלאש הקטן שלי, שנראה מאושר. מדי פעם איזה ילד בכה, אבל מיד דחפתי ליד שלו שלוק או מרשמלו והוא נרגע.
אחרי שעה וחצי הכול נגמר. כמו סופת טורנדו שמעיפה לשמיים עיירה קטנה בארה"ב, עמדתי שם אחרי שכולם התפזרו, הבטתי לשמיים ואמרתי תודה. תודה שזה מאחוריי, תודה על העולל, תודה על הוונדר־וומן שלי, תודה שיש לי עוד שנתיים וקצת עד יום ההולדת הרביעי של התאומים. הנחתי את ראשי על הדשא ועצמתי את עיניי. חשבתי על היום שבו העולל נולד ועל חוסר האונים בתקופה של הגזים ועל לילות בלי שינה והכיף הזה ככל שהוא מתבגר והופך לבנאדם עם שאלות מדהימות כמו "איך השמיים לא נופלים", ו"למה ירוק יותר יפה מצהוב", ו"האם כשאהיה בגיל שלך אהיה גדול יותר ממך". ניסיתי לחשוב כמה הילד הזה שינה אותי והפך אותי מהאנטיפת שהייתי לאנטיפת עם אחריות וחמלה ותחושות חוסר אונים כשאני דואג שמשהו יקרה לו, במיוחד בשבוע כזה. ילד בן ארבע, זה כבר גדול. בעוד שנתיים בית ספר, ובעוד 12 שנה רישיון ובעוד 14 שנה גולני. איזה פחד, איזה כיף, איזה מאמי, מאמי, מאמי, מאמי נו קום כבר.
פתחתי את העיניים, היא עמדה שם, הוונדר־וומן שלי. שאלתי אותה אם הכול בסדר, היא אמרה שכן, רק שצריך להחזיר עכשיו הכול הביתה. בקטנה. כמה נגלות ונגמר.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
