לא פחות מ־99 עובדים ועובדות ב"הארץ" חתמו השבוע על עצומה נגד פרסום מאמר של נתן אשל בעיתון השמאל. לא זכורה עצומה דומה נגד כתיבת מאמרים של אנשים שמעשיהם היו חמורים לא פחות משל אשל, או נגד ראיונות מלבינים עם מחבלים בכלי תקשורת אחרים. אבל מעבר לצביעות, כמעט כרגיל הצליחה המהומה הברנז'אית להתחמק מעיסוק בתוכן המאמר עצמו.
המאמר שכתב השבוע אחד ממקורביו המובהקים של ראש הממשלה נתניהו עסק בשתי סוגיות. האחת ידועה ונידונה למכביר, והיא הצורך באיחוד בימין הדתי. האחרת הייתה מפתיעה, וכדאי להתעכב עליה: אפשרות לשיתוף פעולה פוליטי בין הימין הישראלי לערביי ישראל.
מאז קום המדינה לא צורפה לקואליציה שום מפלגה ערבית עצמאית שאינה מפלגת לוויין של מפא"י, וצריך לומר בכנות: העובדה הזו אמורה לעורר לכל הפחות אי־נוחות בקרב מי שרוממות הדמוקרטיה בגרונו. הסיבות ידועות לעייפה. המפלגות הערביות דחקו את עצמן לתחום האנטי־ציוני. כל מה שמעניין את נבחרי הציבור הערביים הם הפלסטינים, חלקם תומכי טרור מובהקים. אבל דווקא אנחנו, אנשי הרוב היהודי הימני בישראל, צריכים לשאול את עצמנו אם זאת הסיבה היחידה. האם אנחנו לא עושים לעצמנו חיים קלים מדי בקיבוץ כל ערביי ישראל לסל אחד, דחיקתו להגדרה כוללנית אחת, וסתימת הגולל על אפשרות כלשהי לשיתופה הפוליטי של אוכלוסייה המונה כמעט רבע ממדינת ישראל?
כיצד היינו מגיבים לו מישהו היה עושה לנו את אותו הדבר? מי כמונו יודע עד כמה הגדרות כמו "כל הדתיים" או "כל המתנחלים" אינן מדויקות, וברוב הפעמים נאמרות כדי להכליל, להכפיש ולהדיר? כמה פעמים ניסיתם להסביר לאיש שמאל או לסתם חילוני שלא זכה להכיר מקרוב דתי־לאומי עד שהגעתם, עד כמה ההכללות הללו לא נכונות, ולמעשה מחמיצות כל כך הרבה גוונים בחברה הישראלית?
אמרה ידועה גורסת שבישראל "רק הימין יכול לעשות שלום, רק השמאל יכול לפתוח במלחמה". באותו אופן, שיכול להישמע אירוני או אבסורדי, בהחלט ייתכן שרק הימין יכול ליצור שותפות פוליטית אמיתית ברמה הארצית עם ערביי ישראל. השמאל היהודי קטן, חלש ומפוחד מכדי לעשות זאת. הימין הישראלי, דווקא בשל עוצמתו האלקטורלית, יכול וצריך לקחת את היוזמה הזו בשתי ידיים. ודאי שהדבר לא יקרה מיד, ברור שהתהליכים ייקחו זמן, אבל אין שום דרך לטעון ברצינות שבתוך האוכלוסייה הגדולה הזו אין נציגות למודל שמעוניין לשתף פעולה בנושאים כמו כלכלה, ביטחון פנים ועוד, שבהם יש לחברה הערבית אתגרים עצומים וגם דרישות – חלקן מוצדקות – לא קטנות.
מה שאולי נראה כמו אוטופיה שמקורה בהזיה בלתי רצונית, מתרחש באופנים כאלה ואחרים כבר כיום. לא מיותר להזכיר שאת החלטה 922, להעברת 10 מיליארדי שקלים לפיתוח במגזר הערבי, קיבלה ב־2015 ממשלת ימין מובהקת, בראשות נתניהו. התוכנית מתנהלת כמתוכנן, אגב, ולשביעות רצונם של הגורמים האחראים במגזר הערבי. אבל יש גם משהו עמוק יותר: בחמש ערים מעורבות הוקמה אחרי הבחירות המוניציפליות קואליציה שכוללת מפלגות ערביות ויהודיות: תל־אביב־יפו, רמלה, חיפה, עכו ולוד.
המקרה של לוד מעניין במיוחד. ראש העיר יאיר רביבו הוא נציג הליכוד. הקואליציה שלו מורכבת מכל הסיעות בעיר, כולל סיעה ערבית שזכתה למספר מושבים זהה לשל מפלגתו. הישיבה הראשונה של מועצת העיר החדשה נפתחה בלימוד קטע מתוך ספר התניא של חסידות חב"ד, בהשתתפות חברי הקואליציה הערבים.
אלכסנדר ג'ייקוב שפירא, חוקר במרכז דיין, הופתע מאוד ממה שראו עיניו בעיר. במאמר שפרסם בחודש מארס כתב כך: "לאחר שהייה של כמה חודשים בלוד, עיר ערבית־יהודית מעורבת, פחתה האופטימיות שלי לגבי הסיכויים לשיפור היחסים בין מדינת ישראל לאזרחיה הערבים. הגעתי לישראל חדור תפיסה רווחת למדי, ששיתוף פעולה פוליטי בין אזרחים יהודים לערבים בישראל אינו בגדר אפשרות סבירה לנוכח עמדותיהם הנוקשות בסוגיות שנויות במחלוקת הנוגעות לסכסוך הערבי־יהודי…
"ספקותיי בעניין שיתוף הפעולה בין שתי האוכלוסיות גברו בעקבות המתרחש בשטח בלוד. גיליתי קהילה ערבית מודרת, מלאת טרוניות כלפי הרוב היהודי המונהג בידי ראש עיר המייצג את הליכוד, המכהן בתמיכת גוש נרחב של נציגים יהודים דתיים מהמחנה הלאומי… לפיכך הופתעתי כאשר מפלגות פוליטיות ערביות ויהודיות מקומיות חברו יחדיו לאחר הבחירות המוניציפליות באוקטובר 2018 כדי להקים קואליציה בעיריית לוד".
ומדוע זה התאפשר, לדבריו? בדיוק מה שאמרנו לעיל: "התשובה טמונה בצורכי היומיום הלוחצים. בדרך כלל אזרחים יהודים וערבים כאחד ממעטים לעסוק בסוגיות לאומיות כמו הקונפליקט בין שני העמים; הם מתמקדים יותר בבעיות היום־יום, שרבות מהן חוצות כל גבול פוליטי או אתני. הפוליטיקה המקומית בערים מעורבות מספקת לאזרחים היהודים והערבים כר פעולה נרחב המאפשר להם להתמקד בטיפול בבעיות המקומיות המשותפות באמצעות שיתוף פעולה ביניהם".
ונשאלת השאלה הפשוטה שכולנו צריכים לשאול את עצמנו, אך בעיקר הימין, המחזיק בכוח הפוליטי ובאפשרויות לערוך שינויים בשדה הזה: מדוע לא לשכפל את ההצלחה הזו גם במישור הלאומי? האם לא מוטלת עלינו החובה לנסות? האם אנו יכולים להמשיך להרשות לעצמנו לאורך זמן השתתפות של פחות מ־50 אחוזים בבחירות בקרב מגזר גדול כל כך? בבחירות המוניציפליות, אגב, שיעור ההצבעה בחברה הערבית עומד על כ־85 אחוזים. מתברר שאפשר גם אחרת. ועד כמה שהדבר נשמע אבסורדי, המפתח לשינוי נמצא בידי הימין הישראלי.
