לפני קצת יותר מחודש שיגר חמאס בסופ"ש אחד 430 רקטות מעזה לשטח ישראל, וארבעה אזרחים נהרגו בפגיעות ישירות. רב־אלוף במיל' בני גנץ, מנהיג מפלגה בת 35 מנדטים, פרסם בתגובה הודעה כדלהלן.
"זמן רב שממשלת ישראל פועלת בחוסר רציפות אסטרטגית הן בתחום הביטחוני־מבצעי והן בתחום של יצירת מנופים מדיניים וכלכליים", כתב גנץ. "ממשלת ישראל חייבת לבחור כיוון אסטרטגי החלטי, תקיף ובלתי סחיט. ממשלת ישראל חייבת להשיב את ההרתעה, ורק אז לפעול להסדרה ארוכת טווח, ללא פשרות ביטחוניות וללא סחטנות. אנחנו סומכים על צה״ל ומחזקים את תושבי יישובי הדרום על איתנותם".
יהיה מי שיהיה הדובר שניסח את רצף המשפטים דלעיל – הוא גאון. היעד: להיבחר לראשות הממשלה דרך המרכז. המטרה: לומר דברים שלא ירגיזו ציבור גדול מדי, ושלא ישמשו נגדך בעתיד אם תגיע לצומת הכרעות (ע"ע 48 שעות להנייה). השיטה: לייצר גבב מילים חסר פשר אך בעל פסקול התקפי, צבאי, משכיל.
על תוכן ההודעה התווכחו כבר לעייפה, וזה לא שנתניהו מדבר לשון צחות בעניין העזתי, אבל חייבים לדבר גם על הצורה. בשנות ה-60 טען מרשל מקלוהן, מאבות חקר התקשורת והטכנולוגיה, ש"המדיום הוא המסר". היום מתקבל הרושם שהמדיום הוא האין־מסר. מכל עבר עטים עלינו דוברים משוכללים, מוקפי יועצים אסטרטגיים וטעוני ניו־מדיה, ופורקים לעבר הציבור הררי מלל מסוגנן אך נטול מובן. נראה שאת דפי המסרים החליפו דפי האין־מסרים. כל טיעון עובר שיוף וליטוש, עד שהוא מאבד את התוכן שהוא אמור לשאת. הסגנון הזה זלג לנבחרינו מתחומים אחרים.
בקיץ 2016 פרסם סטודנט במכללת שנקר ציור עירום של שרת המשפטים דאז איילת שקד. בתגובה על ההחלטה לצנזר את הציור כתב ראש מחלקת האמנות בבית הספר הנחשב את הדברים הבאים: "ראיתי שאלות לגבי ריבוי, לגבי התחייבות, מה המשמעות של קומפוזיציה כשציור מורכב מכל כך הרבה אלמנטים שהם שווים בריקנות שלהם. שאלות שהן מהותיות לציור עכשווי, שאלות מעניינות.
"כל השאלות של הציור היום יוצאות מהנחה שהסימנים התרוקנו. שמה שהיה פעם השיח הלשוני לגבי המשמעות של המסומן והמסמן שנפרד מהמסומן, זה נתון. הכול ריק ומלא ומלא בריקנותו באותה מידה. זה צילום של התודעה הפוסט־מודרנית של בן הדור הצעיר העכשווי".
אולי רצף המשפטים הזה נראה רק לי חלול, אבל לאנשי המקצוע בתחום הוא נהיר ובהיר. אכן, יש מקצועות שדורשים למידה והכרת מונחים בסיסית כדי לקבל השגה מסוימת של התוכן הנאמר.
אבל יש לי חשד, ואני מודה שהוא גובר ברגע שנזרקים לאוויר מונחים כמו "מסמן" ו"מסומן", שאם ניתן את הטקסט הזה לעשרה מנהלי מחלקות לאמנות במוסדות שונים נקבל עשרה פירושים. הלוואי שאתבדה.
יש תחומים שזה נסלח בהם, שזה משתלב איכשהו עם הקוקטייל הנכון והמוזיקה ברקע. לאחרונה יצא לי להיחשף לתהליכי הגשת עבודות במסלול יוקרתי ונחשב באקדמיה הישראלית, שבוגריו מעטרים ומעצבים את חיינו בשלל צמתים. הדרישות הוגעות כמעט תמיד לצורה ולא לתוכן ("3,000 מילה, גופן דיוויד 12"), והשיטה מעודדת את הסטודנט להכביר במילים סתמיות שנשמעות טוב, בזמן הקצר האפשרי, לא לקרוא ולהבין. הציון – גמיש בלשון המעטה. אם הפקידים הבכירים בשירות המדינה מתחנכים על ברכי "נכון לא נכון, חרטט בביטחון", מה הפלא שהשירות הממשלתי טובע בבירוקרטיה?
אם באקדמיה, באמנות, בחינוך או בעולם התורה זו תופעה מעצבנת, כאשר ה"גנציזציה" של השיח מגיעה לאנשים שאמורים לייצג תפיסת עולם זה כבר מדאיג. אין לי פנטזיות רומנטיות על דיונים מנומקים ורהוטים בין נבחרי ציבור יודעי ספר.
השיטה הפוליטית מעודדת פופוליזם, ולעולם פוליטיקאים, בטח מהמרכז, יבקשו לקלוע לדעת הקהל במינימום נפגעים. אבל זה כבר לא דיון על רמת השיח, אלא על עצם קיומו. הם עשויים להיות רדודים או עילגים, אבל לפחות שיטענו משהו, למען השם, ולא יהיו מקור נוסף לתשפוכת המילים השוטפת אותנו מכל עבר.
הרלב"ג, רבי לוי בן־גרשום, פרשן מקרא ופילוסוף יהודי חשוב, ניסה לשים אצבע בסכר הזה כבר לפני 650 שנה. "המחברים… אשר מוסיפין היעלם והסתר בדבריהם מצד סידורם או עומק לשונם, עד שישימו הדברים הקלים קשים – הם מפסידים הכוונה אשר בעבורה יחבר כל מחבר. כי הם, לא די שלא יועילו למעיין, אלא שיוסיפו על מבוכתו מבוכה…
"לפעמים יהיה זה לתחבולה מן המחבר: וזה כי בשערו במום מאמריו או בחולשתם, יתקן להם לשונות עמוקים וצחים ויחבר להם עוד עניינים יבהילו המעיין הבהלה חזקה, עד שיסתיר ממנו מה שבמאמרים ההם מן המום או מן החולשה" (מתוך ההקדמה ל"מלחמות השם").
