שר המשפטים אמיר אוחנה אמר לאחר כניסתו לתפקיד ש״לא את כל פסיקות בג״ץ צריך לקיים״. ההתבטאות עוררה ביקורות, וגררה הבהרות והסתייגויות, אך בסוף נותרנו עם שאלות פתוחות בשאלת הציות לבית המשפט. השאלות הללו העסיקו את הספרות המשפטית והפילוסופית אלפי שנים. נקודת המוצא היא שיש חובה בסיסית לציית לבית המשפט, הנובעת מאופיו של ההליך המשפטי, שתמיד יש בו מנצחים ומפסידים. אם אין חובה לציית לפסקי דין גם כשהם נראים לנו שגויים, אין תוחלת להליך המשפטי. אנו זקוקים למערכת משפט שהחלטותיה מחייבות, משום שאחרת לא נוכל ליישב סכסוכים. אם נפתח פתח לאי־ציות, המבנה החברתי יתמוטט.
ובכל זאת, יש מקרים שבהם המצפון מתנגד לציות לחוקים והחלטות בלתי צודקים באופן קיצוני. גם משטרים דמוקרטיים שמכבדים את זכויות הפרט, מקיימים הליך הוגן ומאפשרים ביקורת על השלטון, יכולים לייצר חוקים והחלטות בלתי צודקים. משמעותו של הצדק שנויה תמיד במחלוקת, ולכן שיקולי צדק ומוסר אינם מספיקים כדי להעניק הכשר כללי לאי־ציות במדינה דמוקרטית.
מאחר שאי אפשר להסתפק בקריאת המצפון והצדק של כל אחד מאיתנו, נדרשו הוגי דעות – מסוקרטס ועד רולס – לשאלה מתי וכיצד לא לציית לחוק. יש כמה דרישות מצטברות להצדקת אי־ציות: מי שבוחר לא לציית לחוק צריך לעשות זאת בפומבי; ללא אלימות; בפנייה לשאר החברה במטרה לשכנע בצדקת עמדתו; ותוך נכונות לקבל על עצמו את הסנקציה הקבועה בדין על מעשיו.
כל אחד מהמרכיבים חשוב. מי שמפר את החוק במחשכים או נוהג באלימות אינו שונה מכל פושע. מי שאינו פונה לחוש הצדק של בני החברה יתקשה לקבל לגיטימציה לעמדתו. הנכונות לשאת בכל סנקציה שתוטל בעקבות הסירוב לציית מאותתת לבני החברה שאינם חולקים את תפיסת הצדק של המפר, שעל אף חילוקי הדעות ביניהם, גם המפר נאמן לחוק. רק הנכונות להיות כפוף לדין מבטאת את המחויבות לשחק בתוך הכללים.
מכאן נובעות שלוש מסקנות. הראשונה היא שאי־ציות לחוק חייב להיות מרוסן ולשקף מחויבות לשלטון החוק, לצד נכונות לשאת בתוצאות האי־ציות במקרה החריג שבו המפר חש חובה מוסרית לא לציית. המסקנה השנייה היא שאי־ציות מוצדק רק במצבים קיצוניים ונדירים.
המסקנה השלישית רלוונטית במיוחד לדיון הציבורי: אין כל דרך למלא אחר התנאים להצדקת אי־ציות כאשר מי שמפר את החוק או מסרב לציית לפסק הדין הוא המדינה עצמה. אם שר או רשות ממשלתית יצהירו שאינם מתכוונים למלא אחר פסיקת בית המשפט, ברור שאין בכוונתם לשאת בעונש. את הממשלה אי אפשר לאסור; את רכושה אין להחרים; וכשנושא תפקיד בכיר מסרב לציית לפסק דין הוא אינו מצהיר על נכונותו לקבל על עצמו את הסנקציה הנקובה בדין.
מכיוון שכך, אי־ציות של הממשלה לבית המשפט מתנער מהדרישות הבסיסיות מהסרבן, ויש בו משום הצהרה שהממשלה אינה כפופה לשלטון החוק, וששיקול הדעת שלה מורם מזה של העם. הדברים נכונים גם אם הממשלה משיגה על עצם הסמכות של בית המשפט, או טוענת שבג״ץ יוצר את החוק יש מאין.
אולם לא רק שאי־ציות ממשלתי אינו יכול להיות מוצדק במשטר דמוקרטי, הוא גם מיותר. הממשלה, בניגוד לאזרח הפשוט, יכולה לפעול לשינוי החוק בסיוע המחוקק. נכון, בית המשפט יכול להכריז על בטלות החוק, אולם גם אם יעשה כן, במציאות הישראלית יחלפו שנים עד שזה יקרה, ובינתיים הממשלה תגשים את מדיניותה.
הממשלה גם יכולה לבקש לשכנע שוב את בית המשפט בעמדתה, והיא עושה כן תדיר. בניגוד לאזרח הקטן, משאביה המשפטיים אינם מוגבלים ובית המשפט לעולם לא ידחה אותה על הסף. לפיכך, כאשר הממשלה מצהירה שאין בכוונתה למלא אחר החלטות בג״ץ שאינן נראות לה, היא פוגעת לא רק בשלטון החוק ובתפקוד הרשות השופטת, אלא גם במעמד הכנסת וחוקיה. אם יש לממשלה מחלוקת עם בג״ץ, עליה לציית לפסיקתו ובמקביל לבקש דיון נוסף, או לפנות לכנסת ולפעול לשינוי החוק.
ד״ר נטע ברק־קורן היא מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית.
