שדולת הנשים, נעמת, מבוי סתום, קולך, מרכז רקמן, מרכז קונקורד לחקר קליטת המשפט הבינלאומי בישראל, חגי קלעי: זו רשימת הארגונים והאישים שביקשו לקבל מעמד של "ידידי בית המשפט" ותבעו דיון נוסף בפסק הדין שדחה עתירה נגד בית הדין הרבני הגדול.
בניגוד לעמדת היועמ"ש, הנשיאה חיות נענתה לבקשה וקבעה דיון בהרכב מורחב במיוחד של תשעה שופטים. השקעה של זמן שיפוטי יקר כל כך מוענקת בדרך כלל רק לתיקים עם חידוש משפטי חשוב במיוחד. בתיק הזה אין חידושים משפטיים מהותיים, ולכן מדובר בעניין חריג. החשד שלי הוא שהדיון הנוסף הוא חלק ממלחמה על סמלים ורטוריקה.
ניזכר רגע בפרטי התיק, שזכה בתקשורת למיתוג המניפולטיבי "איבדה את הדירה כי בגדה בבעלה". לאחר שלושים שנות נישואין, ביקש הבעל להתגרש בטענה שאשתו ניהלה רומן ממושך עם גבר זר. האישה לא הכחישה את העובדות, ודרשה מחצית מדירה שהבעל קיבל בירושה לפני נישואיו, בטענת "כוונת שיתוף ספציפי". בית הדין האזורי בחיפה קיבל את דרישתה משום שבני הזוג חיו יחד בדירה במשך כשני עשורים. הבעל ערער לבית הדין הגדול, וזה קיבל את ערעורו.
באופן בסיסי, החוק קובע שהנכסים והרכוש שצברו בני הזוג במשותף בתקופת נישואיהם יחולקו בשווה. עם זאת, "נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין" לא יתחלקו במקרה של גירושין. במילים אחרות, גבר או אישה לא יאבדו רכוש פרטי שלהם רק בגלל החתונה.
אלא שהשופטים לא אהבו את החוק, ובמהלך השנים פיתחו הלכה שלפיה גם נכס "חיצוני" שהיה שייך לאחד הצדדים לפני הנישואין יכול "לזלוג" אל תוך השיתוף ולהתחלק בין הצדדים אם הוכחה בו "כוונת שיתוף ספציפי". למשל, אם בית ששייך לאישה עבר שיפוץ במימון שני בני הזוג, בית המשפט יאמר לאישה: השתמשת גם בכספו של בעלך כדי לשפץ את הבית, ומן הסתם התכוונת לתת לו מחצית מהדירה.
בית הדין הגדול היה יכול לדון במקרה לפי הלכת השיתוף בלבד, ולקבוע שהאישה לא הוכיחה כוונת שיתוף ספציפי בנכס. במקרה הזה בג"ץ כלל לא היה דן בתיק. אלא שהדיינים מיכאל עמוס ומימון נהרי העלו טענה נוספת: הנכס הרי לא שייך לאישה, ואנו מתלבטים אם הבעל נתן לה מחצית ממנו במתנה. אפשר להעריך שבעל ממוצע לא היה נותן לאשתו מתנה אילו היה יודע שהיא בוגדת בו.
השופט עמית התערב ואמר שפסיקת הדיינים אמנם תואמת את החוק, אולם עצם העובדה שהם הזכירו את בגידת האישה מעלה חשש שהם לא הגיעו למסקנתם מתוך ניתוח נקי של החוק הישראלי אלא עירבו שיקולים הלכתיים. בהלכה, בגידה יכולה לשמש עילה לפגיעה בזכויות רכוש; בחוק החילוני אין לה משמעות. האזכור שלה בנוגע לחלוקת ממון, שאמורה להתבצע לפי החוק האזרחי, הוא חריגה מסמכות.
השופט דוד מינץ ביקש להנמיך להבות ונצמד למבחן התוצאה ולמילים של הדיינים, שמהן למד שהם הגיעו למסקנה מניתוח מקצועי של חוק יחסי ממון, והאזכור של הדין העברי היה "למעלה מן הצורך", כחיזוק בלבד. מכיוון שכך, אין סיבה שבג"ץ יתערב.
אם זה היה נעצר כאן, ייתכן שאיש לא היה שם לב לתיק. מי שהקפיץ את ארגוני הנשים היה השופט אלכס שטיין, שתהה על עצם היומרה של בג"ץ להתערב בשיקול הדעת של בית הדין הרבני: "הלכה למעשה, מבקש השופט עמית לשנות את הכלל הנקוט בידינו מקדמת דנא ולפיו אין אנו מתערבים בפסק דינו של בית דין רבני אלא במקרים צרים ומוגדרים. את האיזון הזה ראוי שנקיים ונשמר כמות שהוא מבלי לשנותו".
הוא הוכיח מהתיק שהבעל והאישה הסכימו שענייני הרכוש ביניהם יוסדרו בבית הדין, וקבע כי אין בפסק הדיינים "שום טעות בדין שניתן לראותה כגלויה ומוכחת". הפסקה הבאה כוונה לחבריו למשכן: "הסמכות לקבוע את עובדות המקרה ולהחליט אם אלו מקימות שותפות שוות־זכויות ביחס לבית, לא נתונה לי. סמכות זו מצויה בידו של בית הדין הרבני האזורי, כפוסק ראשון, ושל בית הדין הרבני הגדול, כפוסק אחרון. בית משפט זה רק בודק אם גבולותיה של סמכות זו נפרצו, ולאחר שנוכח לדעת כי אין זה כך, עליו לסיים את המלאכה אשר הופקדה בידיו". כדי להבין את התמונה הגדולה כדאי להזכיר נתון חשוב מהדו"ח שהוציאה השבוע הנהלת בתי הדין הרבניים: בשנה החולפת הוגשו 56 עתירות לבג"ץ נגד החלטות בתי הדין הרבניים – וכולן נדחו.
הדיינים פסקו לפי החוק ורק הוסיפו חיזוק הלכתי. זה לא אמור להקפיץ את המחנה החילוני־ליברלי ולהביא לכותרות אימה מסוג "מדינת הלכה – הלכה המדינה". ובצד השני? גם בימין שוכחים שבניגוד לימי ברק הרעים, בג"ץ לא ממהר להתערב היום בפסיקות בתי הדין הרבניים. אם כן, למה נחפזה הנשיאה לקבוע דיון רחב ומתוקשר? מתברר שענייני דת ומדינה מכניסים את כולם להתקף חרדה.
