הפיצול בימין מסעיר את כל המעורבים. כולם קוראים לכולם להתאחד, פן לא יעברו את אחוז החסימה. מגדיל לעשות ראש הממשלה נתניהו, שמאז הבחירות הקודמות טורח להתערב ישירות במפלגות הציונות הדתית; הוא דוחק בהן להתאחד, מציע רעיונות משלו, ואפילו היה מוכן לשריין ברשימת הליכוד מקום לאחד ממועמדי הבית היהודי. ברוח הזו, גם החששות שמבטאים אנשי הליכוד מסכנת הפיצול מופנים כלפי הציונות הדתית.
אבל האמת היא שאם אנשי הליכוד רוצים למצוא את הגורם העיקרי לפיצול בימין, זה שקדם לפיצול בציונות הדתית, הם צריכים פשוט להביט במראה. שם ימצאו את ראש מפלגתם. באופן מעניין, כמעט כל ראשי מפלגות הימין עבדו בעבר עם נתניהו. זה נכון לגבי אביגדור ליברמן, משה כחלון, נפתלי בנט, איילת שקד, וגם לגבי משה יעלון, יועז הנדל וצבי האוזר, שמצאו את מקומם כסיעה בתוך כחול לבן. כולם היו בניו, וכולם הם נפגעיו.
אנשי תל"ם עזבו מרצונם כי לא יכלו לסבול את נורמות ההתנהלות של נתניהו: יעלון בפרשת אלאור אזריה, האוזר והנדל בפרשת נתן אשל. בנט ושקד עזבו כי "הגברת" הטילה וטו, שאיש לא מעז להפר, על השתלבותם בליכוד. ליברמן וכחלון עזבו כי הבינו שעם נתניהו לא יוכלו לממש את שאיפותיהם הפוליטיות. אפילו משה פייגלין היה עד לא מכבר חבר בליכוד וח"כ מטעמו, עד שנתניהו דאג לחיסולו הפוליטי שם.
אלמלא התנהלות נתניהו בכל המקרים האלה, מן הסתם הייתה כל השביעייה הזו מאכלסת היום את צמרת רשימת הליכוד (לא כולל פייגלין, שמלכתחילה נתפס כנטע זר); הבית היהודי והאיחוד הלאומי היו מדשדשות יחד סביב שבעה מנדטים, כפי שהיו להן לפני כניסת בנט ושקד, ולא הייתה שום שאלה של פיצול. הרי הקמת המפלגות העצמאיות הייתה מבחינתם כורח, דרך לגבש מחנה בהיעדר האפשרות לעשות זאת מתוך הליכוד.
עם זאת, צריך לומר שהטחת אשמות על חזם של אחרים אינה מאפיינת רק את אנשי הליכוד. בהקשר אחר היא מאפיינת לאחרונה גם את אנשי הציונות הדתית עצמם. אלה קובלים מרה על היוזמות העירוניות העצמאיות שצצו לאחרונה לתחליפי תחבורה ציבורית בשבת – בטבריה וברמת־גן, ובקרוב מן הסתם גם במקומות אחרים. לאחרונה הופיע באתר "סרוגים" מאמר המפציר באנשי הציונות להתאחד לא כדי להציל את ארץ ישראל, שבעידן טראמפ ממילא לא נמצאת כנראה בסכנה, אלא כדי להציל את השבת ואת הסטטוס־קוו בענייני דת ומדינה.
אבל גם הם יכולים להאשים רק את עצמם, במקום את רון קובי מטבריה וכרמל שאמה הכהן מרמת־גן. כבר יותר משני עשורים ברור למערכת הפוליטית שעבר זמנו של הסטטוס־קוו הישן – במיוחד בתחומי הנישואין, הגירושין והשבת. ההסכמות ההן ניתנו בתקופה של אווירה קולקטיביסטית, שבה מנהיגים חילונים הסכימו לוותר על ערכי זכויות הפרט כדי ליצור בריתות לאומיות. היום האווירה אינדיווידואליסטית, וגם אם מנהיגים פוליטיים יסכימו לוותר לחרדים בשביל קואליציות מימין או משמאל, הבוחרים שלהם לא יסכימו לכך ויצביעו ברגליים בעד שבירת הסטטוס קוו, אף שמדובר למעשה בהפרות חוק.
מול המרי העממי הזה מתקשות הרשויות באכיפה. חוק שעות עבודה ומנוחה פשוט נרמס בראש חוצות, ואילו חוקי נישואין וגירושין נעקפים. זוגות רבים מתחתנים בנישואים אזרחיים בחו"ל והמדינה חייבת להכיר בהם, ורבים מהזוגות הנפרדים פשוט מפסיקים לחיות יחד, בלי שום גט רשמי מטעם הרבנות. היחידים שעדיין כפופים לרבנות הם הזוגות הדתיים והמסורתיים, וכבר יש סימנים שרבים מהם לא יתמידו בכך.
כדי להתמודד מול הסחף הזה הוצעו בעשורים האחרונים אמנות רבות לפתרון. הבולטת שבהן היא אמנת גביזון־מדן, שביקשה ליצור סטטוס־קוו חדש, שילך יותר לקראת הציבור החילוני וזכויותיו. הדתיים טרפדו כל הסכמה כזו, ועכשיו מגיע הבומרנג. תהליך פתיחת המסחר והשירותים בשבת מתקיים בלי הסכמות, וסופו שיחול הן על מסחר, הן על מוסדות תרבות, והן על תחבורה ציבורית. הפוליטיקאים הדתיים ניצלו: איש לא יוכל להאשים אותם שחתמו במו ידם על ויתורים בתחום הדתי. רק השבת, הנישואין והגירושין, ויסודות ההסכמה הלאומית, הם שיתערערו.
