Bloomberg
יש משהו פרדוקסלי בכך שהשליט הנבחר היחיד אי פעם במצרים מת כאסיר, ונקבר ללא טקס. זה לא היה סוף שיכולתי לדמיין בשביל מוחמד מורסי בפעם האחרונה שראיתי אותו, בדצמבר 2012, כשהצטלם בארמון הנשיאותי.
יושב באי־נוחות בכיסא יוקרתי, כשפנסי המצלמה מבזיקים סביבו, מורסי נראה אז דמות כמעט נואשת, מכווץ מהפאר שסבב אותו. אבל אלה לא היו הבניינים שגרמו לו לחוש כך, אלא משרת הנשיאות עצמה: פחות מחמישה חודשים מאז שהושבע, הוא כבר הוכיח את עצמו כלא מתאים למשימה.
בכיכר תחריר בקהיר, רבים מהצעירים המצרים שמחאותיהם הביאו לסוף הדיקטטורה הקודמת קראו עכשיו לפיטוריו של מורסי. מבחינתם, סמכויות החירום הגורפות שהעניק לעצמו העידו על דיקטטורה חדשה; חלקם כינו את הנשיא "פרעה החדש". הם רצו דמוקרטיה אמיתית לצד התעוררות מיידית של הכלכלה הצולעת – והם רצו בכך עכשיו.
ייתכן ששום פוליטיקאי לא היה יכול להגשים את השאיפות הדחופות של ההמון שהתאסף בכיכר, אך מורסי היה בלתי מתאים לחלוטין לתפקיד. הוא היה חבר בארגון האחים המוסלמים, ותפקידו בדרגים הגבוהים של הארגון האסלאמי היה של פעיל בחדרים אחוריים, נושא כלים של מנהיגים חזקים יותר. הוא היה ברירת המחדל של המפלגה בין המועמדים לנשיאות, לאחר שהמועמד הראשון נפסל מלהתמודד.
אף שהיה אדיב לעיתים במפגשים אישיים, למורסי לא היו כישורים של פוליטיקאי מצליח. הוא היה נואם עלוב, ואי הנוחות שחש מול הקהל הייתה ברורה. לא הייתה לו היכולת לחוש את מצב הרוח של העם. מנהיג נועז יותר היה יכול לרצות את מפגיני כיכר תחריר, ולהשתמש ברצונם העז לדמוקרטיה כמגן נגד המוסדות הלא ליברליים של הדיקטטורה הישנה – הצבא, בתי המשפט והבירוקרטיה העצומה. אך ניסיונו של מורסי לנכס לעצמו עוד ועוד כוח דחק את ההמונים, וזעמם הפך לנשק בידי ה"דיפ סטייט".
לפני נפילתו זכינו להצצה מפתה אל מה שהיה יכול להיות. כפי שכתבתי אחרי פגישתנו האחרונה, מורסי הפך לאדם החשוב ביותר במזרח התיכון, לא רק בגלל מה שייצג – האפשרות שהאומה הגדולה בעולם הערבי יכולה להיות דמוקרטיה מתפקדת – אלא גם בגלל כמה מהישגיו. למשל, כאשר תיווך בין ישראל לחמאס הוא הרגיע את מדינות המערב שחששו כי מנהיג אסלאמיסטי בקהיר יעצים את ארגון הטרור ויביא להגברת האלימות שלו.
אך כישלונו של מורסי בהרגעת העם המצרי ערער את נשיאותו, ואפשר לטעון שגם את הדמוקרטיה המצרית. שבעה חודשים אחרי שנפגשנו הוא הודח מתפקידו. זועמים על מה שראו כתפיסת כוח של תנועה אסלאמית, רבים מהמפגינים הפרו־דמוקרטים הריעו להפיכה וחשו הקלה כאשר הגנרל עבד אל־פתח א־סיסי החזיר את הפוליטיקה המצרית לשליטת הצבא.
עם הזמן, פרשנים עשויים לראות את נשיאותו באור מעט שונה. במבט לאחור הוא נראה פחות אוטוקרט ויותר חובבן שניסה לשחות בים שורץ כרישים. אך לא נראה שמצרים מן השורה מעוניינים בהערכה מחודשת כזו. הקריאות למחאה בעקבות מותו לא נענו.
כעת נראה שסיסי יישאר בתפקידו לפחות עד 2030, עם הרבה יותר כוח ממה שמורסי היה יכול לדמיין. האחים המוסלמים אפילו לא קרובים לכוחם בתקופת המהפכה, לאחר שהוצאו מחוץ לחוק. אין כיום במצרים אופוזיציה של ממש. מורסי, שסבל מתנאים קשים בכלא, נעלם עכשיו, וכנראה לא יהיה יותר מהערת שוליים בהיסטוריה המצרית. לעת עתה נראה שזהו גם גורל הדמוקרטיה במדינה.
תרגם: אלחנן שפייזר
