בשבתו כפרשן כלכלי פרסם השבוע ח"כ יאיר לפיד ביקורת נוקבת על ההתנהלות הכלכלית של הממשלה הנוכחית, בתוספת תחזית אפוקליפטית שקבעה נחרצות שישראל "בדרך למשבר כלכלי". כהרגלו הוא ערבב עובדות נכונות עם קלישאות פופוליסטיות וצייר נרטיב רווי באג'נדה הפוליטית שלו. אבל לפחות הפעם, הוא לא לגמרי טועה.
לפיד טען שהממשלה "הייתה אמורה לנהל את הכלכלה, ובמקום זה היא עשתה מסיבה", והוא צודק. הגירעון בהחלט יצא משליטה. תחזיות משרד האוצר מדברות עכשיו על גירעון של יותר מ־3.9 אחוזי תוצר, כשיעד הגירעון המאושר עומד על 2.9 אחוזים. מדובר על פער של כ־12 מיליארד שקלים, שנוצר בין השאר כדי לממן את שלל התוכניות ה"חברתיות" – "נטו משפחה", "נטו תעשייה", "נטו מכסים", "מחיר למשתכן" ועוד – של שר האוצר משה כחלון.
לפיד אפילו צודק שבכהונתו הקצרה כשר אוצר הוא אכן ערך קיצוצים כדי לסגור את הגירעון של 2013, אבל הוא שוכח את התפארותו בכך שתקציב 2015 שהכין הוא "הכי חברתי שהיה כאן" ושהרחיב מאוד את השירותים החברתיים. גם לפיד בסופו של יום לא בחר לערוך רפורמות עומק או לייעל את פעילות הממשלה, אלא לשפוך עוד כסף.
הוא מאשים את הממשלה בחוסר אחריות קיצוני, בניפוח המגזר הציבורי ובהעברת תקציבים ל"עסקנים וסחטנים", ובעצם רוצה לעשות את אותו הדבר – רק לציבור "שלו". באותו פוסט, מיד לאחר שביקר את הממשלה על בזבזנותה, דרש "להשקיע בכל מה שעוזר למעמד הביניים העובד: צהרונים, הכשרות מקצועיות, השכלה גבוהה במקצועות הטכנולוגיים, דמי אבטלה ומחלה לעצמאים, אשראי ליזמים, פתרונות דיור לזוגות צעירים".
כשהכריז על התמודדותו בבחירות 2013 הודיע לפיד שבכוונתו להיות "ש"ס של מעמד הביניים הישראלי". האמירה הזו דיברה אל מצביעים רבים במרכז הפוליטי, שחשו שיותר מדי זמן ציבורים אחרים חיו על חשבונם, ורצו לקבל את הנתח שלהם בעוגה.
הפוליטיקה הישראלית היא באופן מסורתי משחק של מאבק בין מגזרים וקבוצות אוכלוסייה על כוח פוליטי ומשאבים, אבל היא לא חייבת להיות כזו. ממשלה יכולה לפקח על התנהלות הכלכלה, לספק מוצרים ציבוריים מסוימים ולסייע לאוכלוסיות חלשות להשתלב בכלכלה בלי לעשות חלוקה מחדש של העושר בהיקפי ענק, כפי שממשלות בישראל אוהבות לעשות. הממשלה לא חייבת להיות הבעלים של מערכת החינוך, נמלי הים, חברת החשמל ורכבת ישראל, או להעסיק באופן ישיר כשליש מהעובדים.
כל עוד הממשלה לוקחת אחריות על אספקת חלק כה גדול מהשירותים שאנחנו צורכים, היא תמיד תהיה נתונה למלחמות פוליטיות ולסחטנות מצד קבוצות לחץ. בשוק החופשי שירותים מחולקים לפי כללי היצע וביקוש, ולא לפי רמת קשרי הון־שלטון. כפי שאמר פעם יו"ר חברת מזון גדולה בישראל: הוא מעדיף בהחלט פיקוח מחירים, כי אז כל מה שהוא צריך לעשות זה לשכנע פקיד אחד במשרד התעשייה, וזה הרבה יותר קל מלשכנע מיליוני צרכנים.
לפיד אולי מדבר על כלכלה חופשית ועל צמצום המגזר הציבורי, אבל הוא לא בא לשנות את השיטה אלא רק להסיט משאבים לקהל המצביעים שלו. ההשוואה לש"ס מדויקת. איש לא חושב שלפיד, שמפלגתו מייעדת את יו"ר ההסתדרות לשעבר אבי ניסנקורן לתפקיד כלכלי בכיר, שמעוניין להגדיל את תקציבי הבריאות, החינוך, הרווחה, התחבורה, ולהשקיע מיליונים בהזזת אסדת הגז – הוא שיקצץ במגזר הציבורי. הוא צודק שחסרה בישראל מנהיגות כלכלית שתוביל את ישראל לשגשוג גדול יותר, אבל ספק אם הוא האיש.
