קרוב לוודאי שסיפור אונס הילדה בת השבע ייכנס אל הסילבוסים בקורסי האקדמיה בנושא תקשורת ומשפט. כתב האישום היה רעוע, מחורר ורשלני, הוגש מאחורי חומות הברזל של חיסיון, והותר לפרסום רק פרק זמן משמעותי לאחר הגשתו. רק אז החלו עיתונאים – כאשר הראשון שבהם היה כתב חדשות 13, יוסי אלי – לבדוק, לברר ולשאול.
גורמים שונים בתקשורת העלו תהיות באשר לעובדות שהוצגו בכתב האישום. וכך, משָרַת בית ספר שבוודאי אנס, בנוכחות אחרים ואולי אף ממניע לאומני, עברנו לדון בהאם במשך למעלה מחודש יושב אדם במעצר בלא עוול בכפו.
כאשר החלו לצוף שאלות אודות עובדות כתב האישום, השיח הציבורי עסק כהרגלו במאבק של ימין בשמאל, אודות המניע הלאומני לכאורה. מעטים הם העיתונאים שלא נסחפו בזרם הדעתנות והפובליציסטיקה שנדמה ששובה יותר ויותר בכל פעם. אותו מיעוט הוא שביצע את תפקידו העיתונאי: לשאול שאלות ולפרסם עובדות. רק בשל עבודתו הוצפו כשליו של התיק, בעקבות התעניינות מצד ראשי מערכת האכיפה.
היו אלו העיתונאים ששאלו שאלות והעלו עובדות, ולא עיתונאי הדעות, שבזכותם נגנז היום כתב האישום. היו מן הימין שתקפו את אותם עיתונאים בטענה שהם מבקשים לשחרר אנס. אך האמת היא, שלולא העבודה שלהם הוא ממילא היה משוחרר, ובזיכוי מהדהד. מה שרצו אלו שחקרו ברצינות את התיק, הוא שהאדם הנכון יעמוד לדין – בין אם זה קטוסה ובין אם לא.
סיפור אונס הילדה בת השבע הוא הזדמנות לשוב ולחדד: לא כל מה שנראה לנו כל כך פשוט, כל כך ברור, כל כך חד משמעי – הוא אכן כזה במשפט הפלילי. תיקי עבירות מין הם תיקים קשים מאוד להוכחה בבית המשפט, וקשים מהם הם תיקי עבירות המין בילדים. תודעת הילד חלשה יותר, הזיכרון העובדתי שלו חלש יותר, והמגבלה של חקירתו הנגדית בבית המשפט – גם היא נועדה להגן עליו אך מחלישה במידת מה את התיק.
בסוף, הסיפור יכול להיות מושלם, ממש כפפה ליד, אלא שבבית המשפט הראיות ידברו. כאשר אנחנו צורכים דיווחים בתקשורת אודות תיקים פלילים, השאלה שצריכה להעסיק אותנו – ממש כמו את חוקרי המשטרה – היא לא מה נטען, אלא מהי הראיה להוכחת הנטען. הילדה או אמה טענו ששרת בית הספר הוא האנס, אך האם ניתן להוכיח זאת בראיות? מתברר שבמקרה הזה התשובה שלילית.
מקרה האונס גם מציף שוב את חובת הזהירות בכל הקשור ליחסנו לחברה הערבית. השר אורי אריאל כבר התנצל בעבר על כך שמיהר לקבוע מניע לאומני לאירוע הדריסה באום אל חיראן. כמה שזה ברור, יש צורך לשוב ולהדגיש: כמו יהודים, גם ערבים מבצעים עבירות פליליות. לרוב, הן אינן על רקע לאומני. אם נחזור לפסקה הקודמת, גם קביעת הרקע הלאומני מתבססת על כללים ראייתיים. "ערבי אונס בכוח ילדה עם ערבים נוספים, ברור שזה לאומני", היו שאמרו. ובכן, לא. הוכחת המניע הלאומני אינה על דרך השלילה אלא בראיות המוכיחות באופן ישיר מניע כזה. מותר לשאול, אפשר לתהות. לקבוע "פיגוע!" זה מסוכן.
בסופו של דבר, זהו סיפור על ילדה בכיתה א', שנאנסה באכזריות. גופה נרמס ונפשה צולקה ואין מי שישלם על כך את הדין. בעוד זמן מה אנחנו נעבור לפרשה הבאה, לסיפור התורן, אך היא הקטנה, תישאר שם תמיד. תקוות ותפילות שגם היא, בהמשך, מתישהו, תוכל להמשיך הלאה.
