כשהייתי ילד הערצתי את ספרי טרזן. הייתי אוסף שקל לשקל מדמי הכיס שלי, ואז רץ למרכז המסחרי לקנות עוד ספר מעלילותיו. הספר הראשון בסדרה, "טרזן מלך הקופים", סיפר על טרזן התינוק שגדל לבדו בג'ונגל. התפעמתי מהפרק שתיאר איך למד טרזן לקרוא בכוחות עצמו. הוא הגיע לבקתה שבה חיו הוריו לפני שמתו, ומצא בה ספרים. בתחילה נראו לו הדפים מלאים חיפושיות שחורות קטנות. אחרי שהתבונן בהם זמן רב, הוא הבין שיש כאן שפה, ואז לימד את עצמו לקרוא אנגלית. זה הרשים אותי מאוד בתור ילד; רק בתור מבוגר הבנתי שזה לא יכול לקרות.
רבים אומרים שגדול הבלשנים של המאה האחרונה הוא נועם חומסקי. היהודי שונא־ישראל הזה חשף תגלית גדולה: המוח שלנו מחווט ללימוד שפות. חומסקי הוכיח שלא היינו מסוגלים ללמוד לדבר, לולא הייתה במוח שלנו תשתית בסיסית שקולטת את השפה המדוברת. לכן כל השפות בעולם דומות זו לזו במובנים רבים, ולכן גם תינוק מצליח ללמוד לדבר בדרך מופלאה: הוא שומע את הרעשים הבלתי פוסקים סביבו, קולט בדרך מסתורית שחלק מהם נושאים תוכן מוגדר, ועל ידי שמיעה בלבד קונה לעצמו כישורים לשוניים. פעוט בן שלוש כבר מסוגל להפיק מבנים לשוניים מורכבים ומתוחכמים, בלי שהשתתף אפילו בשיעור לשון אחד.
זה עובד מצוין בשפה המדוברת, אך הרבה פחות בשפה הכתובה. המוח שלנו לא מחווט לקריאה ולכתיבה באותו מובן שהוא מחווט לשמיעה ולדיבור. את כישורי הדיבור הבסיסיים רובנו המכריע רוכשים בקלילות ובלי מאמץ; אך בשביל לקרוא ולכתוב אנחנו יורקים דם. אל תזלזלו בקושי של ילדינו לרכוש את הכישורים הללו. במובנים רבים, שפת הקריאה היא שפה זרה. נראה אתכם לומדים יפנית. אין שום אפשרות שהילד טרזן היה לומד קריאה מתוך עלעול בספרים. העובדה היא שילדינו קולטים במהירות את השפה המדוברת מתוך שמיעה של שברי משפטים, אך אינם קולטים את השפה הכתובה מתוך הצצה בספרים המקיפים אותם. טרזן אמיתי, שנמנעו ממנו מורים, היה נשאר אנאלפבית.
איש חכם אמר פעם, שאנחנו תמיד נמצאים במרחק דור אחד בלבד מהברבריות. חִשבו על זה: מספיק דור אחד שלא ילמד קרוא וכתוב, כדי שהידע הזה ישתכח לגמרי. אף אחד כבר לא יֵדע מה אומרות החיפושיות הקטנות על הניירות והמסכים, והאנושות תחזור לימי המערות. מספיק דור אחד של בערות, כדי לאבד את כל מה שרכשה האנושות באלפי שנים של מאבק ויצירה. הדור הבא יצטרך להתחיל שוב לפלס את דרכו מן התחתית.
זה נכון לא רק לגבי קריאה וכתיבה, אלא גם לגבי כל מוסדות החברה. מספיק דור אחד שבו נשכח את מוסד המשפחה, את חיי האמונה, ואפילו את כללי הנימוס או את הרגלי ההיגיינה שהתפתחו במאות השנים האחרונות – וכל אלו ייעלמו לבלי תקנה.
בשנות השישים החליטו ההיפים שהרגלי ההיגיינה הם דיכוי בורגני, ומוטב בלעדיהם. במהרה נזקקו הרופאים לטפל במחלות ששום רופא חי לא זכר איך מטפלים בהן
הסופר תום וולף תיאר איך בשנות השישים החליטו ההיפים של שכונת הייט־אשבורי בסן־פרנסיסקו שהרגלי ההיגיינה שלימדו אותם אמותיהם הם דיכוי בורגני, ומוטב לחיות באופן טבעי בלעדיהם. מי שהתקלח ננזף כבורגני מיושן. התוצאות היו בלתי צפויות (או אולי דווקא צפויות בעיני אחדים): במהרה נזקקו רופאי הייט־אשבורי לטפל במחלות ששום רופא חי לא זכר איך מטפלים בהן. מחלות מימי הביניים חזרו לתחייה, והמרפאות התמלאו בחולי ריקבון, גרדת ושחין. וולף מתאר איך ההיפים הצעירים נאלצו ללמוד מחדש,
לאט־לאט, את יסודות ההיגיינה המקובלת; ואז אולי הבינו איזה ערך יש למסורת החוכמה המצטברת שקיבלו מהוריהם. ואולי עדיין לא הבינו. השאלה המטרידה היא מה היה קורה אם לא רק שכונה היפית אחת הייתה נוטשת למשך שנה אחת את הרגלי ההיגיינה שלנו, אלא האנושות כולה, למשך דור שלם.
מה שנכון לגבי היגיינה, נכון הרבה יותר בנוגע להישגים אחרים של הציביליזציה שלנו. איוב לימד אותנו: "עַיִר פרא אדם ייוולד", ובכל דור צריך לגאול מחדש את ילדינו מעיירותם. ולכן אני אסיר תודה למורים בבתי הספר שלנו. לא רק למורים המעולים, הנדירים, היחידים במינם, המשקיעים במיוחד, החכמים כשלמה והרגישים כקורצ'אק. להם ודאי מגיעה תודה מיוחדת. אך תודה עמוקה מגיעה גם למורים הרגילים, אלו שאינם בולטים באיזה הישג חינוכי יוצא דופן. גם להם אני אסיר תודה, כי גם הם עמלים ללא הפסק לזמֵן את ילדינו למסורת אבותיהם ואמותיהם. והרי לא רק האותיות נראות לילדינו הקטנים ככתמים חסרי פשר, אלא כל מסורתנו ותרבותנו. המורים יודעים: יום יבוא ותלמידיהם יראו מילים והדרכות טובות ואהבה רבה, במקום שהיום הם רואים רק חיפושיות.
