"אנחנו גמורים", היא אומרת לי בעיניים דומעות, והוא משחק עם הכפית בצלחת. היא עוצרת את שטף הדיבור וממשיכה להעביר משקל מרגל לרגל, מרגיעה את התינוקת שעל המנשא למרות שהיא כבר מזמן ישנה. העיניים שלה כאובות והוא לא יוצר קשר עין. סתם עברתי שם וראיתי שהם מזהים, אז חייכתי, והיא התחילה לדבר. אף אחד משלושתנו (לא סופרת תינוקות ישנים, מתוקים ומכאיבי רחם ככל שיהיו) לא צפה שניכנס לשיחת נפש של כל הקרביים בחוץ.
היא בוכה ומתנצלת ובוכה. פשוט זה מה־זה קשה. יש להם שניים בבית, אחד תכף בן שנתיים ועכשיו עוד אחת. נראים שלושים כזה, אולי אפילו פחות. הם יפים־יפים וחיוורים־חיוורים. על פניו, בשישי בוקר פסטורלי שכזה הם יעני חיים את החלום, זוג צעיר יוצא לקפה עם תינוקת מושלמת. אבל אז הלב נפתח ויוצא התסכול והכאב והייאוש. המילה המדויקת היא ייאוש.
"את צריכה להבין שאצלנו לא מקובל להתלונן, אז אני לא אומרת כלום לאף אחד. אבל אף אחד לא מכין אותך לקושי הזה. אנחנו כל הזמן רבים, כל הזמן. אני מרגישה קלפטע, אני אף פעם לא שמחה כשהוא חוזר ואני מרגישה שאנחנו כל הזמן מחפשים אחד את השני. אם הוא התקשר בבוקר ולא עניתי, ואז אני חוזרת אליו והוא שואל: ישנת קצת? אני מתעצבנת. כאילו זה מה שהוא חושב שאני עושה בחופשת לידה, שאני ישנה כל היום. לעצום עיניים לחצי שעה זה לא לישון. לא לענות לו כי התינוקת הרגע נרדמה ואני לא רוצה לעשות רעש – זה לא לישון. ואז הוא אומר לי, אבל למה את כועסת? אני רוצה בשבילך שתישני, אני מת שיהיה לך טוב.
"לא משנה מה אני אומרת, הוא מרגיש שאני תוקפת אותו. או שהוא לא נמצא ואז הוא אומר שיעזור. אבל זה לא באמת עוזר. בשבע בערב כשהוא אומר לי לכי לישון, מי יכול לישון? הוא אומר הלילה עליי – אבל אני גם מתעצבנת שלוקח לו זמן להרדים, וגם לא נעים לי כי אני יודעת שהוא מחר הולך לעבודה. ואנחנו בלופ, לא יוצאים מהלופ. רק רבים, רק כועסים. אני רואה שהוא רוצה ללכת לספורט, ללכת עם חברים, ושרק בגללי הוא לא עושה את זה. ואז אני מתעצבנת שהוא מעמיד אותי במצב לא נעים ושוב גורם לי להרגיש הרעה. למה הוא לא מבין שככה זה יהיה בזמן הקרוב וזהו. למה להעמיד אותי במצב הזה?"
וואי וואי, המילים שלה מהדהדות בתוכי ואי אפשר לא להצטרף לבכי מול הכאב שלה. הפשוט. הטבעי. הוא נאנח. "אתה רוצה להגיד משהו?" אני מסתכלת עליו. "מי יכול להגיד משהו?" הוא שואל, "אני במצב של הפסד תמידי. מה שאני לא עושה לא בסדר, אני מרגיש שאני נותן 200 אחוז ושאני אשם בעצם העובדה שאני לא היא. אבל מה לעשות שאני לא. לא מיניק, לא יולד, לא בחופשת לידה. אבל גם אני גמור, מפורק. נמאס לי מהעצבים בבית, אני מרחם על הגדול שעד לפני שנייה היה שיא האושר שלנו ועכשיו לא רק שיש לו אחות, ההורים שלו מפורקים. והכי כואב לי על שנינו, שאנחנו לא מפסיקים לעקוץ ולריב. לפעמים אני מרגיש שזה הולך להיות ככה מעכשיו וזהו. שצריך לחשוק שיניים וקדימה להמשך חיים משותפים מכוח האינרציה ומתוך המחויבות שלקחנו על עצמנו שם מתחת לחופה".
הכי כואב לי על שנינו, שאנחנו לא מפסיקים לעקוץ ולריב. לפעמים אני מרגיש שזה הולך להיות ככה מעכשיו וזהו. שצריך לחשוק שיניים וקדימה להמשך חיים משותפים מכוח האינרציה ומתוך המחויבות שלקחנו על עצמנו מתחת לחופה
אני נשרפת שם, מרגישה איך כל מילה שלו דוקרת אותה בלב, אבל הוא אומר אותן. יש שקט ארוך, ארוך מדי. היא מבקשת ממנו מגבון, הוא מתעסק עם התיק־תינוק דקות ארוכות, מחפש את החבילה. "תקשיבו", אני אומרת להם, "תקשיבו לי טוב. אתם עכשיו בתקופה הכי קשה, שני קטנים וצמודים זה אפס שעות שינה. אתם עייפים כל הזמן, אתם בג'ט לג וככה אי אפשר לחיות ובטח שככה אי אפשר לאהוב. אבל תקשיבו לי, זה עובר. אין לזה ממש תאריך, אבל עוד מעט כולם קצת יגדלו. את תחזרי לעבודה ותממשי עוד חלקים שבך, השכל יעבוד יותר ממה שהגוף וזה יחזיר לך את השמחה. יחזרו לך נושאי השיחה והדרמות הקטנות. ותרצי לדבר איתו ולספר לו ותרגישי שהוא שמח להקשיב. והעייפות והקושי יחזרו כל כמה זמן. במחלות של הילדים לא עלינו, וכשיבקעו שיניים. אבל אתם כבר תדעו שאתם יצאתם מזה ועוד תצאו.
"יש לי פתרון הכי שטחי ומטומטם. תמצאו תמונות יפות שלכם, תסתכלו כמה יפה המשפחה שיצרתם, לפעמים החוץ יכול להשפיע על הפנים. תחכה לה, תחכי לו. זה לא לתמיד – אני מבטיחה".
