ברוך השם הגעתי לגיל שבו אני כבר כמעט לא מוזמן לחתונות. זה לא שאני שונא חתונות, אני פשוט שונא לרקוד, ובחתונות צריך לרקוד. אה, ואני גם שונא להוציא מלא כסף. ואני שונא לחייך למלא דודות עם פטרוזיליה בשיניים ועננים סמיכים של בושם מסביב לצוואר. ואני גם שונא להזיע בגב התחתון. ואני שונא להסתכל על כל האנשים שמעמיסים בשר על הצלחות. בדרך כלל אין לי בעיה עם אנשים שאוכלים בשר, אבל כשהם אוכלים אותו ביחד, באותו אירוע, ומקבלים נתחים עסיסיים ממלצרים עם חלוקים בדוכנים מפונפנים, זה כבר נהיה לי קצת מגעיל.
ברוך השם, אני כבר לא ממש מוזמן לחתונות, אבל השבוע רעות גיסתי התחתנה. אני מכיר אותה כבר עשר שנים, מאז ששירה ואני התחלנו לצאת. היא הייתה אז בכיתה ט', נראה לי, היו לה קוביות בשיניים, והראש שלה היה מלא בכל מיני פרויקטים מטופשים כאלה של תלמידי תיכון. חולצה שכבתית, והכתרה מפוארת, וביוטופ מצחין, ובגרות בלשון. אגב, אני הייתי אז צוער צהוב בבה"ד אחת. גם זה היה חתיכת פרויקט מטופש. אף אחד לא מושלם.
והנה השנים עברו, ורעות מתחתנת, ובעלה המתוק, הוא גם ירושלמי, וגם חכם, וגם חתיך, וגם תימני. מה אפשר לבקש יותר בחיים האלה. והם שניהם סטודנטים חנונים חמודים וחייכנים ומצחיקים. והם כל כך מאוהבים ושמחים. והחתונה שלהם הייתה כל כך מיוחדת וצלולה ויפה ומרגשת, שגם תרח עקשן כמוני מצא את עצמו מענטז ברחבת הריקודים. מה אני אגיד לכם. חתונה זה יופי של דבר.
*
האדם הראשון נולד עם געגוע חם בבטן. הוא היה לבד, ולא היה לו טוב. זה מה שכתוב בספר בראשית – "ויאמר אלוהים, לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו". כמה יפה ועצוב. "עזר כנגדו" – זה שמו של הגעגוע. "עזר כנגדו" – זה הדבר הפשוט, המתוק והטוב, שאליו אנחנו מייחלים. "עזר כנגדו". לעזור, אבל גם להתנגד. לתמוך, אבל גם לעמוד מנגד. ויאמר אלוהים, לא טוב היות האדם לבדו. אעשה לו עזר כנגדו.
בהתחלה אלוהים יוצר את החיות ומגיש אותן אל האדם. בוא נראה מה יקרה, בוא נראה איך הוא יגיב, אולי הן יצליחו להפיג את בדידותו, אולי הן יגאלו אותו מעצמו. ויקרא האדם שמות לכל הבהמה, ולעוף השמיים, ולכל חיית השדה. ולאדם – לא מצא עזר כנגדו. ככה נגמר הניסיון הראשון לצלוח את הגעגוע. האדם לא מצא את מבוקשו. נשארנו לבד.
בשלב השני, אלוהים מרדים את האדם, קוטף ממנו צלע, ובונה ממנה את האישה. ויביאה אל האדם. ויאמר האדם – זאת הפעם עצם מעצמי, ובשר מבשרי. לזאת יקרא אשה, כי מאיש לֻקחה זאת. כמה יפה ומוזר. האדם מרגיש שמשהו אחר מתרחש עכשיו, הוא מרגיש שהמפגש שמתרחש עכשיו הוא מפגש אחר, שמזכיר לו את עצמו. מאיש לקחה זאת. זה קשור אליי הדבר הזה. יש מצב שזה זה. יש מצב שזה זה.
ודבק באשתו. לא ואהב את אשתו, לא ושמח עם אשתו, לא וגידל ילדים עם אשתו. כדי לצלוח את הבדידות והגעגועים, דרושה דבקות
הפסוק הבא של הסיפור אמור היה להיות "וימצא האדם עזר כנגדו". זה הסוף השמח והמושלם של הבדידות שאיתה הסיפור הזה נפתח. אבל זה לא מה שכתוב. בשום מקום לא כתוב שהאדם מצא לעצמו מנוח. בשום מקום לא כתוב שהפסקנו להיות בודדים. כמה נורא. גם אחרי שמצאנו את שאהבה נפשנו, גם אחרי שהצלחנו להבין את עצמנו, דרך המפגש עם הזולת – אנחנו עדיין לבד. והבדידות והגעגועים החמים עדיין שם.
*
על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו, ודבק באשתו, והיו לבשר אחד. אני כל כך אוהב את בחירת המילים של הפסוק הזה. ודבק באשתו. ודבק באשתו. לא ואהב את אשתו, לא ושמח עם אשתו, לא וטייל עם אשתו, לא וגידל ילדים עם אשתו. אלא "ודבק". כדי לצלוח את הבדידות והגעגועים, דרושה דבקות. כדי להתמודד עם החור השחור, של ה"לא טוב היות" – דרושה עבודה קשה. ודבק, ודבק. צריך להידבק. להתאמץ. לא לעזוב. לא להרפות. לא לשחרר. צריך לעבוד על זה. לדבוק ולדבוק ולדבוק. אחרת הבדידות הרעה שוב חוזרת לכרסם. לא טוב היות האדם לבדו. על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו – וְדָבַק וְדָבַק וְדָבַק.

וזאת הסיבה שחתונה היא אירוע מרגש כל כך. כולנו לבד כל הזמן. אנחנו נולדים לבד, ומתים לבד, ולא טוב לבד. לא טוב היות האדם לבדו. אנחנו צריכים את העזר כנגדו שלנו. אנחנו צריכים משהו לדבוק בו. לכן אנחנו מתחתנים.
