זהירות תופרים: סכנת השחיתות הבירוקרטית

"סכסוך חריף בצמרת האוצר", זעקו הכותרות. מנכ"ל משרד האוצר שי באב"ד, מואשם על־ידי חמישה "סגנים בכירים" של ראש אגף התקציבים שאול מרידור – כן, זו לא טעות, חמישה "סגנים בכירים" – בכך שהוא פוגע בעבודת האגף ומתנהל באופן פסול. בעיקר עלתה חמתם של "הסגנים הבכירים" על טענתו של באב"ד ש"באגף התקציבים נוהלו מכרזים תפורים". חלילה וחס, עונים חמשת הסגנים. זוהי "הטלת דופי חמורה ביותר". הכול מנוהל "בהתאם לנוהל שאך אושרר בשנה האחרונה ע"י הגורם המוסמך לעניין זה – נציבות שירות המדינה".

תשובתו של באב"ד לא איחרה להגיע: "מכרז תפור הוא מכרז שבו עוד לפני סיומו תוצאותיו ידועות מראש, וכפי שאתם יודעים היטב, הדבר נכון לכל אחד מהמכרזים שבהם אתם זכיתם להיות סגנים… גם אם הדבר נעשה עד היום בהתאם לנוהלי הנציבות, ואני מסופק אם זאת הייתה כוונת המשורר. התיאור של המכרז כמכרז תפור הינו תיאור עובדתי מדויק". התימוכין של באב"ד אינם עלומים, אלא עדות ממקור ראשון: באב"ד מספר ביושר שמראש "תיאמו איתי את זכייתם" של כל "הסגנים הבכירים". מה שנקרא, נוהל־שמוהל.

בינתיים נפגשו הצדדים הניצים לשיחות פיוס רשמיות. ובכל זאת, יש כאן משהו מוזר מאוד, שרק הרגלינו הבירוקרטיים הרעים מטשטשים. האם ניתן להעלות על הדעת חברה פרטית שבה ראש אגף, עם אוסף מופרז של "סגנים בכירים", יוצא לסכסוך מתוקשר נגד המנכ"ל? גם בשוק הפרטי יש בכל מקום עבודה גדול חילוקי דעות בין מנהלים, מאבקים על כוח, תחרות על קידום, ושקים של אגו. ובכל זאת, שם מוצאים את הדרך להתנהל באופן שמועיל לחברה, או שמתפטרים ועוברים לחברה אחרת. מה יש שם שאין בשירות המדינה, שגורם להתנהלות פרודוקטיבית יותר ופוליטית פחות?

התשובה: גמישות ניהולית.

ישנם מספר מודלים לתפקוד שירות המדינה. במודל האמריקני יש להנהגה הפוליטית הרבה משרות אמון – שבישראל קיבלו את השם המזלזל במכוון "מינויים פוליטיים" – ויש בו הרבה יותר גמישות להעסיק ולפטר, לצד שקיפות גבוהה שכוללת שימועים בסנאט לשלל בכירים. בישראל, לעומת זאת, נוהג המודל הבריטי, שתומצת לאחרונה על־ידי ד"ר אסף שפירא ב'מכון הישראלי לדמוקרטיה' כשירות מדינה "עצמאי, מקצועי וא־פוליטי".

"אכן נהדרה התמימות", כתב הפילוסוף עמנואל קאנט, "אלא זו הצרה: שהיא אינה עומדת לאורך זמן והיא נוחה להתפתות". המודל הבריטי הוא, איך לומר זאת בעדינות, עבודה בעיניים. הטענה שהדרג הבירוקרטי "עצמאי, מקצועי, וא־פוליטי", ולכן אפשר לסמוך עליו שיתנהל כראוי ללא פיקוח וסמכות פוליטיים, היא תעמולה של בעלי עניין, וזאת משתי סיבות מרכזיות.

ראשית, הדרג הבירוקרטי אמור לסייע לממשלה להוציא לפועל מדיניות שנקבעת באופן פוליטי, הנשענת על ערכים שהציבור מעוניין לקדם. הבירוקרטים, בוודאי הבכירים, לא עוסקים בהנדסה או במדע, והעיסוק שלהם אינו טכני, אלא ערכי ופוליטי. יהיה זה לא אנושי, ובכל אופן לא ליברלי, לצפות מאדם שיוציא לפועל ללא כחל ושרק ובנאמנות מדיניות שהוא מתנגד לה באופן ערכי ומוסרי.

שנית, במהלך המאה ה־20 התפתח במדע המדינה תחום שנקרא "בחירה ציבורית", שחוקר התנהלות של שחקנים במערכות פוליטיות. אחת מנגזרותיו החשובות בוחנת את התנהלות הבירוקרטיה. והנה מסתבר, לתדהמת התמימים הנהדרים, שהפקידוּת מגלה במהרה שיש לה אינטרסים עצמיים, ושבמערכת הציבורית שאותה היא מפעילה יש לה מנופים רבים לקדמם, לא פעם על חשבון האינטרס הציבורי.

במילים אחרות, הבירוקרטיה בעצמה מתפקדת כשחקן אינטרסנטי וכוחני בזירת הפוליטיקה המודרנית, ולכן יש להחיל עליה את כל כללי ה'כבדהו' אבל הרבה יותר 'חשדהו' שאנו מחילים על שחקנים פוליטיים. כפי שאמר ג'יימס ביוקנן, שזכה ב־1986 בפרס נובל לכלכלה על עבודתו פורצת הדרך בתחום: "פוליטיקאים ובירוקרטים אינם שונים מאיתנו. הם ימקסמו את התמריצים שלהם בדיוק כמו כל אחד אחר".

מתכון לאסון

למעשה, הבירוקרטים הבכירים בישראל מצויים בסכנת השחתה גדולה יותר מהפוליטיקאים – בדיוק בגלל אותו אתוס כוזב של "עצמאות, מקצועיות וא־פוליטיות". בניגוד לפוליטיקאים, שתלויים בדעת הקהל וחשופים לביקורת תקשורתית וציבורית, הבירוקרט הישראלי לרוב פועל ללא אור שמש מחטא. ערכיו עלומים ונסתרים, הוא מקבל שלל סמכויות אך לא נושא באחריות, ובניגוד למִשרת אמון הוא לא ממונה ומפוטר על־ידי הדרג הפוליטי, ולכן הוא לא באמת סבור שהוא כפוף להם. וכמובן, כל עוד הוא פועל לטובת ערכי "הצד הנאור", הוא גם מגובה תקשורתית ומשפטית בפעולותיו נגד הדרג הפוליטי. זהו מתכון לאסון.

ואמנם, התחרות על השחתת המידות של הבירוקרטיה הבכירה בישראל עזה וקשה. הנה כי כן, עם חשיפותיו האמיצות של שי באב"ד, שהוא ומרידור הבן עסקו בתפירת מכרזים ל"סגנים בכירים", אחזה קנאה בפרקליטות המדינה, שמייד דאגה להרים את הכפפה ואת רף התפירות.

במכתב אנונימי מפתיע שהגיע לנציבות שירות המדינה, התברר שפרקליט המדינה שי ניצן ניסה לנצל את התפר בין איילת שקד לאמיר אוחנה במשרד המשפטים, כדי להעביר מכרז תפור משלו, שבו תהפוך ליאת בן־ארי, פרקליטת מחוז מיסוי וכלכלה שעוסקת בתיקי נתניהו, למשנה הכלכלי של פרקליט המדינה. ניצן על סף סיום תפקידו והמינוי הוא לשמונה שנים, כלומר הוא מציב עובדות בשטח לשני יורשיו הבאים. פוליטיקאים לא היו מעזים להתנהג כך; לא מטוב ליבם, אלא בשל התוצאות של חשיפת התנהלות כזו.

נציב שירות המדינה פרופסור דניאל הרשקוביץ פנה לשר המשפטים החדש כדי לעדכן אותו, אלא שאז התברר שבבירוקרטיה הישראלית כמו בבירוקרטיה הישראלית, השר הוא על תקן היועץ של הפקיד הממונה, שההחלטה בידיו. לזכותו של הרשקוביץ, אם כן, נזקפת ההחלטה להקפיא את המכרז השערורייתי.

אבל אל דאגה, שי ניצן, שהתנהלותו הכוחנית לעניין מינויים כבר ידועה מפרשיות עבר, מאותרג כולו. הוא הרי העמיס על כתפיו הבירוקרטיות הקדושות את המשימה שעוטפת אותו בצמר־גפן: הוא סימן לכל הנוגעים בדבר שהוא מקדם במרץ הגשת כתב אישום נגד נתניהו, ואם לצורך העניין צריך להמציא האשמות תקדימיות, לא זה מה שיעצור אותו. ובמקום שבו תופרים תיקים, קל וחומר שצריך לתפור לתופרי התיקים מכרזים, לא? העיקר שהכול נעשה באופן "עצמאי, מקצועי וא־פוליטי".