אזרחי ישראל,
בארץ־ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי. בארץ ישראל הכריז דוד בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון, על כינון מלכות ישראל השלישית, מדינה ריבונית באדמת המולדת אליה נשא העם היהודי במשך אלפי שנים את תפילותיו, את מחשבותיו ואת ליבו.
אני ניצב בפניכם היום, בפתח העשור השמיני למדינת ישראל, בגאווה גדולה, שלצידה ניצבת גם דאגה מתמשכת. דאגה שהיא הכרח המציאות, דאגה שנועדה להבטיח את המדינה היהודית, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. יד אחת בונה את המולדת, והשנייה ניצבת כסלע איתן בהגנה עליה. עין אחת גאה בחיים התוססים בישראל, והעין השנייה מביטה ללא הרף לסביבה, לשמור על המעט שיש לנו. מעט שהוא הרבה, מעט שהוא עולם ומלואו, מעט שהוא אור לעולם כולו.
לפני כעשור עמדתי כאן, בחודש סיוון התשס"ט, יוני 2009, ונשאתי את נאום בר־אילן. נאום שהודהד בארץ ובעולם, ושגרם לי להרהר בערכים שעליהם גדלתי ובהם האמנתי. זה נאום שסתר את תפיסת העולם שעליה כתבתי ספרים ומאמרים, ושלאורה הובלתי את ישראל במשך שנים. נאום שבו הכרתי אני, בנימין נתניהו, בצורך ובלגיטימיות של מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, כדרך לשלום. הייתי נכון לפנות לדרך חדשה וקשה, שיש בה לא מעט מחירים וויתורים. דרך שבה שחררתי טרוריסטים מהכלא, עצרתי בנייה יהודית ביהודה ושומרון במשך חודשים, הושטתי יד לשלום ודלתי הייתה פתוחה. זה דרש ממני מחיר, גם ציבורי אך גם אישי, כי מנהיג הוא הרועה את צאנו, והוא זה שעליו מוטלת המשימה להוביל את עמו לחוף מבטחים היסטורי.
מהצד הערבי דרשתי שני דברים. הראשון, הכרה של הפלסטינים במדינת ישראל כמדינה יהודית, דבר הנשמע כבסיסי ומובן מאליו, אך במבחן המציאות הוא כשל. הפלסטינים, הדורשים הכרה עולמית בהם ובדרישותיהם, סירבו להכיר בזכותם של אחרים. ואם בסיס הפירמידה רעוע, איך נוכל לבנות בניין עדי עד? דרישתי השנייה הייתה פירוז. מדינה פלסטינית ללא צבא וללא שליטה במרחב האווירי, עם פיקוח אפקטיבי שימנע הכנסת נשק, כדי שלא נקבל עזה שנייה. ישראל חייבת לשלוט בביטחונה ובגורלה. מיותר לציין כי הכתף הקרה שקיבלתי הראתה לי שהפרטנר לשלום הוא בעיקר מציאות רצויה, אך לא בהכרח מצויה.
נפלאות דרכי השלום. גילינו, בדרך הקשה, על בשרנו ובשר ילדינו, כי 'שלום' אפשר להשיג בדרכים שונות. ראש הממשלה המנוח יצחק רבין ז"ל, ניסה, בדאגתו האמיתית, לחתור לשלום באמצעות הסכם וויתורים. דבר ידוע הוא שחלקתי קשות על אוסלו, הסכם שהוביל למרחץ דמים ולמאות נרצחים. גם הנסיגה החד־צדדית מרצועת עזה וצפון השומרון בשנת 2005 לא הביאה שלום. היא יצרה מדינת טרור בעזה, והביאה לסבל בשני צידי הגדר. הציבור בעזה, השבוי בשבי חמאס, והציבור הישראלי שסובל מטרור בלתי פוסק של אש וטילים, ועומד בכך באופן המעורר השתאות.
דבר ידוע הוא שאבן שנזרקה לבאר, גם אלף חכמים לא יוכלו להוציא אותה. כיום אנו נמצאים מול מציאות כזו גם בעזה וגם ביהודה ושומרון, מציאות שכל שינוי בה ידרוש מחיר לאומי לא קל. ואני רוצה לשאול את הישראלים, אך גם את הפלסטינים ביהודה ושומרון ואת הקהילה הבינלאומית – מתי היה יותר 'שלום'? בשנת 1995, ימי אוסלו, או היום? מתי היה פחות דם ודמעות – כשהמנהיגים חתמו על מסמכי שלום, אך השטח תסס, או כיום, כשעל פניו יש 'קיפאון' במשא ומתן, אך גם אין אוטובוסים מתפוצצים ומספר המחסומים הביטחוניים ירד דרמטית? מתי היה יותר שגשוג כלכלי – בשנת 2000, בוועידת קמפ דייוויד של ראש הממשלה ברק, או כיום, כשאמנם אין פסגות נוצצות אך יש זינוק באזורי התעשייה המשותפים ליהודים וערבים, יש שיתוף פעולה כלכלי ופריחה?
חברים. המציאות מדברת בשם עצמה, ואת המציאות הזו אנחנו יוצרים בעצמנו, ביחד. צעד אחר צעד, במאמץ משותף, בשטח עצמו, ולא רק בהצהרות מהדהדות או במסמכים חתומים. אנו אולי לא נזכה בפרס נובל לשלום, אבל כן נבטיח את השלום האמיתי ואת השגשוג של ילדינו וילדי שכנינו. אנו מממשים, הלכה למעשה ולא רק בהצהרות גבוהות, את חזון ישעיהו הנביא של לפני 2,700 שנה: "לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". אנו עושים זאת יום־יום עם מדינות מרוחקות ועם שכנינו, באופן מוצהר או לא מוצהר, גלוי או סמוי, אך לעולם לא נפסיק לשאוף ולחתור לכך.
הפיזיקאי היהודי אלברט איינשטיין הגדיר אי־שפיות כ"לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות". אינני רוצה להדביק תוויות לאף אדם, אך אני קורא לעולם לא ללכת שולל אחר הנוסחה שכשלה פעם אחר פעם, לפיה ישראל מוסרת שטחי אבות והערבים מצידם יעניקו שלום. אין בכך פתרון לסכסוך. אנו יכולים להביט במראה ולומר שניסינו בכל מאודנו את הדרך הזו – גם במשא ומתן וגם באופן חד צדדי. דרך זו כשלה. עם רודף שלום אנחנו, ולכן חייבים לנסות דרך אחרת, גם אם היא מסובכת וארוכה.
"אל תזלזלו בכוח הוויתור", אמר מורי ורבי זאב ז'בוטינסקי, "רק דבר אחד ידעו כולם: שבמשך אלפיים שנה לא ויתרנו. וזה הכריע". גם היום אני אומר: אנחנו לא מוותרים על ארצנו. מתוך הכרה בחשיבות נוכחותנו העתידית ביהודה ושומרון כחלק בלתי נפרד מנשמתנו, ממורשתנו ומביטחוננו, נדע גם לשמור על בן ערב, על בן נצרת ועל בני.
הקשר של העם היהודי לארץ ישראל נמשך יותר מ־ 3,500 שנה. יהודה ושומרון, המקומות שבהם הילכו אברהם, יצחק ויעקב, דוד ושלמה, ישעיהו וירמיהו – אינם ארץ נוכרייה לנו. זו ארץ אבותינו. לפני עשר שנים הזכרתי שבחבלי המולדת חי המון פלסטיני, וכי איננו רוצים למשול בו או לנהל את חייו. אני מכיר בכך גם כיום, ומכיר בכך שאסור לנו לעצום עיניים. חובה עלינו להתמודד עם המציאות שבה אנו חיים בצורה שתשמור על כבוד האדם, על זכויותיו ועל עתידו, ולצד זאת גם לשמור על המדינה היהודית והדמוקרטית. היום, כעבור עשור, אנו צריכים לפנות לדרך אחרת. שינוי מסלול מושכל ואחראי, מתוך ראייה היסטורית גורלית.
הדרך החדשה איננה פשוטה, והיא דורשת הירתמות אזורית ועולמית, אך בידיה להביא להקטנת הסבל ההדדי ולהוביל לעתיד טוב יותר. זו לא דרך של נסיגות וגדרות, אלא דרך של לקיחת אחריות ובניית גשרים. היא לא תהיה מושלמת, אבל אינני מכיר מציאות מושלמת בעולם כה מורכב וסוער. אחרי למעלה מיובל שנים של חוסר החלטה, מדינת ישראל צריכה לנטוש את דרך הנסיגות לטובת דרך הריבונות. עלינו לפנות לדרך החלת ריבונות, בצורה הדרגתית, בשטחי המולדת שלנו, תוך מתן מקסימום אוטונומיה לפלסטינים החיים בשטח, ומקסימום זכויות אדם.
לדרך הזו אולי לא ימחאו כף במסדרונות האקדמיה או באולפני הטלוויזיה, אך בראייה היסטורית, אלו רעשי רקע. בנקודת הזמן ההיסטורית בה אנו נמצאים, אני, בנימין בן בן־ציון וצילה נתניהו, מוכן לקחת על עצמי את המשימה הזו בידיים חשופות ובלב שלם.
נבנה את העתיד מתוך העבר וההווה, ובעזרת השם, לא נדע עוד מלחמה, ונדע שלום. 
