הורים לילדים משננים באוזניהם מגיל צעיר: "נותנים לך – תיקח. מרביצים לך – תברח". זהו כלל פשוט, לא תמיד מתאים, אבל העיקרון ברור. אם מרעיפים עליך הטבות, אל תגיד לא. אם נותנים לך אפטר בצבא, רוץ הביתה בלי לשאול שאלות. אם מעניקים לך מלגת לימודים, אל תתחיל לברר למה זה מגיע דווקא לי. אם קיבלת כרטיס לחו"ל מהבוס, אל תלך לבדוק אם חלילה נפלה טעות.
על הפלסטינים לא מרעיפים צ'ופרים בשקל. האמריקנים באים אליהם עם 50 מיליארד דולר שיושקעו בעיקר ביו"ש. הסירוב האוטומטי שלהם הוא בלתי נתפס. יש לפעמים קיבעון אידיוטי שנופל על עם שלם ורק מוביל אותו לאסונות. הפלסטינים, כמו שאמר אבא אבן, לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות. וזה הרבה יותר חמור. הם החמיצו כל הזדמנות להקים מדינה פלסטינית שהייתה מזמן יכולה להיות מאושרת ומקובלת על כל מדינות העולם, גם על ישראל, אילו הם רק היו לוקחים את מה שנותנים להם ולא בורחים מכל הכרעה.
כאשר באו לדוד בן גוריון בקיץ 1947 עם ההחלטה של אונסקו"פ לחלק את הארץ, הוא העביר מייד החלטה בזכות התוכנית בוועד הפועל שהתכנס בציריך. בן גוריון נלחם בכולם, גם בסיעות השמאל(!) וגם בסיעות הימין והדתיים שהתנגדו לחלוקה. נתנו לו מדינה אז הוא לקח. שמעתי השבוע את טוביה צפיר מחקה את בן גוריון ומלגלג על האפשרות שהוא היה לוקח מיליארדים במקום לקבל מדינה. שטויות. בן גוריון היה לוקח את המיליארדים ולא מוותר על המדינה, גם אם היא הייתה משתרעת על מטר מרובע.
כאשר באו לפלסטינים עם תוכנית האוטונומיה במסגרת הסכמי קמפ־דיויד שנחתמו עם מצרים ב־1978, הם דחו את הרעיון בשאט נפש. זו טעות חסרת פשר. כולם מבינים שהאוטונומיה הזו הייתה הופכת במרוצת השנים למדינה לכל דבר, אילו היו הפלסטינים מכלכלים את ענייניהם בשלום ובתבונה. גם מזרח ירושלים הייתה נופלת לידיהם כפרי בשל, לו רק היו מפגינים מראית עין של סבלנות ורצון טוב, עם אפס אלימות.
אין טעם לחזור על כל ההזדמנויות שנקרו בדרכם של הפלסטינים. ליוויתי מקרוב את ראש הממשלה אהוד ברק ב־2000. אני זוכר טיסה אחת ושיחה אחת איתו במסוק לגבול לבנון לפני הנסיגה הגדולה (וההכרחית), כאשר ברק עמד גם מול האפשרות להסכם עם הפלסטינים. ברק היה מוכן לתת כמעט הכול, כזכור. בוועידת קמפ־דייוויד ביולי 2000 הציע ברק 94 אחוז מהשטחים, כולל ירושלים המזרחית, שליטה פלסטינית על הר הבית, פירוק עשרות התנחלויות, העברת שטחים בנגב והחזרת פליטים.
ח"כ אחמד טיבי כינה את ההצעות של ברק "נדיבות מאוד", אבל ערפאת דחה אותן ברוב טיפשות מנהיגותית. שר החוץ לשעבר שלמה בן עמי, שהשתתף בוועידת קמפ־דייוויד ההיא, כתב ואמר לימים בייאוש כי התנועה הלאומית הפלסטינית היא טרגדיה. "הם לא רוצים מדינה משלהם, הם רוצים להוקיע את המדינה שלנו", כתב בן עמי. "הם לא רוצים להתפשר. התהליך מבחינתם הוא לא של פיוס, אלא של נקמה, של תיקון עוול, של ערעור הקיום של המדינה היהודית".
אני לא יודע אם בן עמי צודק באבחנה הזו, אולי כן, אבל אילו הפלסטינים היו רוצים להרוס את המדינה שהם כל־כך שונאים, הם היו צריכים לקבל את ההצעות של ברק, אהוד אולמרט, שמעון פרס וכל מי שנתן להם הכול. נניח לרגע שערפאת היה מקבל את מתווה קמפ־דייוויד של ברק. ארה"ב והעולם כולו היו מריעים לו ותומכים בו, המדינה הפלסטינית הייתה קמה בסיוע עולמי וילד פלסטיני היה מניף את הדגל על הר הבית.
במקביל, ישראל היה נכנסת למלחמת אזרחים אלימה בין ימין לשמאל על רקע פינוי עשרות אלפי מתנחלים מיהודה ושומרון כפי שמתחייב בהסכם. הכאוס הפנימי היה עצום. ערפאת היה יכול לשבת בלשכתו בירושלים, אולי על הר הבית, לקבל את הפליטים החוזרים לפלסטין ולראות בקרוב איך ישראל מכלה את עצמה בעקבות הסכם השלום שחתם עליו.
ובחזרה לבחריין. האמריקנים מבטיחים להשקיע מיליארד דולר ברצועת עזה לטובת פיתוח ענף התיירות, נוסף על שינוי דרמטי במצב המים, החשמל והתשתית ההרוסה במקום הזוועתי הזה. ושוב, אילו ברצועה היו אנשים הגיוניים ולא תומכי חמאס שמבקשים לחסל את ישראל רק באמצעות מאבק מזוין, הם היו יכולים כבר לפרק כבר את המדינה שלנו בדרכים כלכליות. הפלסטינים היו יכולים לקחת את מיליארד הדולרים הללו, להקים לאורך החוף המקסים ברצועה (אני זוכר היטב את עזה מימי הצבא) עשרות בתי מלון ובתי קזינו, לצד נמל ימי עמוק ושדה תעופה אזרחי קטן, גם בסיוע ישראלי.
בתנאים של שקט יציב לאורך זמן ואפילו שלום לכאורה, ועם סיוע עולמי כמעט בלתי מוגבל מוושינגטון ועד דוחא, הפלסטינים ברצועה היו שוברים, למשל, את אילת. הישראלים, וכמובן גם התיירים מאירופה, היו מעדיפים לנפוש במלונות על החוף בעזה הקרובה, האטרקטיבית והזולה הרבה יותר מהמחירים הגבוהים של אילת, שגם ככה הולכת ומתרוקנת. במקום זה האנשים ברצועה שקעו בעיי חרבות, ורוב מוחלט של התושבים רוצים לברוח מהמקום שהיה יכול להיות אחד היפים והמושקעים בעולם.
כל מה שנכתב כאן לא מנקה את ישראל מאשמה. אם הפלסטינים לא ניצלו הזדמנויות, זו לא סיבה שגם אנחנו נפספס אותן. ישראל לא צריכה להעמיק את השליטה בשטח ולא לערבב את האוכלוסיות עד דלא ידע. אנחנו צריכים להיפרד מהפלסטינים אם לא לשלום, אז להסדר מדיני שימנע מדינה דו־לאומית הרת אסון. אפשר לנאץ את הסכמי אוסלו ואת ההתנתקות מעזה, ואני יודע שהרבה מהקוראים כאן שונאים את המתווים הללו, אבל הם לפחות הסירו את הכיבוש והחיכוך הנוראי עם מיליוני פלסטינים ביו"ש וברצועה. בזכותם אנחנו לא ברמאללה, בקלקיליה ובחאן־יונס, ואני בטוח שרוב הציבור לא רוצה לחזור ולשלוט שם.
