בחורה לובשת מדים ובחורה בשירות לאומי חבוקות בקמפיין של האיחוד הלאומי. קודם מתאחדים, ואחר כך רבים. אבל אנחנו רוצים לריב גם עכשיו וגם אחר כך. וגם לקרוא לכם להתאחד כמובן. זה לא סותר.
רבות דובר על הקרע בציונות הדתית בין לייטים לליברלים. שפע של תובנות נולדו בעקבות הפיצולים של מערכת הבחירות האחרונה, שהותירה את הציונות הדתית מדממת ולא מיוצגת כמעט. איחוד, חייבים איחוד. הציבור הקדוש נזעק על כך שמנהיגי הציונות הדתית לא רוצים איחוד או לא מצליחים להשיגו, בזמן שאנחנו, האזרחים המתוקים מדבש, כל כך אבל כל כך בשלים לאחדות ישראל.
אבל האמת היא שהפוליטיקה שלנו היא ההשתקפות הצלולה שלנו. שפני הדור כפני הפוליטיקאים, או פני הפוליטיקאים כפני הדור. שאם אנחנו נקבל רפש במערכת הבחירות הנוספת הזו, שאני כבר לא בטוחה אם נכפתה עלינו או שבעצם הייתה משאלת ליבנו הסמויה, זה רק כי אנחנו רוצים את זה. ממש ממש רוצים את זה. בטוויטר, בפושים, במהדורות החדשות שלנו. זה לא אנחנו (העם) והם (הפוליטיקאים). זה הם שמשקפים את האנחנו. זה אנחנו שבוחרים את ההם. רק עוד קצת דם לקינוח הדבש, רק עוד מערכת בחירות אחת.
כלומר, ברור, אנחנו נכתוב פוסטים! זועמים! על! הפוליטיקאים! שלנו! הם! כל־כך! רדודים! ותתאפסו על עצמכם! ותראו איך אתם נראים! כשאנחנו, האזרחים הבוגרים והחפים מפשעי השנאה וההסתה, כל־כך סובלניים וכל־כך יכולים להסתדר עם כל אדם, לא משנה צבעו, מינו, גזעו, מגדרו ואמונותיו. אבל דווקא הם! הפוליטיקאים הרעים והשובבים שלנו, דווקא הם, כל־כך מגעילים! הו לא, אנחנו, בחיים שלנו, ממש לא כאלו. קטע שבמין צירוף מקרים מוזר שכזה, דווקא נבחרי הציבור שלנו כאלו. איזה ביש מזל!
להשתחרר מקטנות המוחין
הציבור הדתי אוהב לחשוב על עצמו כראוי ומסוגל לתפוס את עמדת ההנהגה. אבל האמת שבשביל זה הוא צריך להשתחרר מקטנות המוחין. הוא חייב לצאת מדל"ת אמות של החור שדרכו לעיתים הוא רואה את המציאות הישראלית. בכל כנסי האיחוד הלאומי־הבית היהודי שהשתתפתי בהם במערכת הבחירות האחרונה, דובר על החשש שבלא מפלגה מגזרית לא יהיה מי שידאג לתקציבי החינוך של המגזר הדתי. לא של כלל ישראל. נו, אתם יודעים, לא תמיד צריך להכניס את הרב קוק לכל מקום.
הו, כמה אנחנו אוהבים לדבר על אמנת גביזון־מדן. בטח שאנחנו יכולים להגיע להבנות על המרחב הציבורי שלנו. כלומר, כל עוד כל אוכלי הנבלות והטרפות ונוסעי השבתות יכפיפו עצמם אלינו. נשות הכותל בחוץ, יהדות העולם בחוץ, נשים בגי'נס כמוני בחוץ.
בואו נדבר על זה רגע. "לפעמים ה'להכעיס' של הדלת"שים משאיר אבק לכל הזנדברגיות וה'ישראלחופשית'ים האחרים", צויץ לעברי במיני קטטת טוויטר השבוע. הסיבה: תלונה שלי על כך שכאשר הלכתי לאחרונה לכותל בג'ינס ארוך וחולצה בעלת שרוולים קצרצרים, זכיתי לבקשות חוזרות ונשנות ממשמרות הצניעות להיות צנועה יותר. הלנתי על כך שהנוהג הזה צץ בשנים האחרונות, ולא כך היו פני הדברים עד לפני זמן לא רב. כל ניסיונותיי לשכנע עדת צייצנים (רק גברים, אגב), שאילו הייתי מנסה להכעיס מישהו בביגוד שלי הייתי עושה זה בלבוש אחר מג'ינס וחולצה, עלו בתוהו. "את לא מבינה שיש אנשים שרואים אותך לבושה ככה וליבם נחמץ"? לא. אני לא מבינה.
אני חושבת שאני נדרשת להבהרות, אז אנסה להסביר לכם מי הם דתל"שים 'להכעיס' כמוני כפי שכינו אותי. מבחינת מי שבחר להגדיר אותי ככה, אני נמנית עם זן שסביבת מחייתו בשמורות הטבע בירושלים ובסביבותיה, שיהדותם – זהותם ולכן 'הם הכי גרועים'. הרבה יותר מ'שמאלנים צוררי ישראל' (ע"ע)! הרבה יותר מאלו הניעורים בלילה משנתם שטופי זיעה קרה מחרדת ההדתה! הרי לא מדובר בתינוקות שנשבו, וגם לא בזקנים מצביעי שינוי, שלא טעמו טעם של תורה ולא יבדילו בין גמרא למשנה. ואויה! הדתל"שים הנ"ל לא אדישים, והם עדיין לא ויתרו על פניה של יהדותם. יש להם איזו שריטה מטורפת, באג במערכת, ואי־אפשר לדעת למה ואיך עוד אכפת להם, ואיפה לעזאזל מכבים את זה.
ויש מי שרואה זאת ופלצות אוחזו, כיצד אשה בג'ינס וחולצה או גבר גלוי ראש מעיזים פניהם ושולחים את ידיהם לעסוק בנראות המרחבים הציבוריים המקודשים. כיצד הם מהנים להחציף פניהם ולנסות להשפיע, ולשנות, ולעסוק בסוגיות של סטטוס־קוו ומעמד האישה, מוסדות הנישואין, הגירושין והגיור.
ואויה! יש להם כלי נשק משוכלל מאוד, התורה. זו ששבעים פנים לה. והם קצת יודעים על מה הם מדברים, והם נוגעים בה בידיהם המלוכלכות ומבקשים להפוך בה ולהפוך בה. והם מכירים את החולשות שלה ואת הנקודות שדורשות מחשבה מחודשת בעולם מודרני.
והדבר הגרוע ביותר, ולא ברור כיצד נעשתה הנבלה הזאת בישראל, הם עוד מרגישים שיש להם חלק בה ולה חלק בהם. הם, חברים, שימו לב והיזהרו מחיקויים, הכי הכי הכי גרועים.
המדרון החלקלק
אני חושבת שאני סוף־סוף מבינה את המדרון החלקלק שממנו דורות של בנות אולפנה ובני ישיבה הוזהרו. הוא לא נוצר כתוצאה מכך שאני מוותרת על חלק כלשהו מתרי"ג. הוא נוצר כי יש המעדיפים לומר לי צאי בחוץ. לתת דחיפה קלה ולסמן לי להמשיך להתגלגל עד למטה עד שתושלם הוכחתכם. הנה, אלישעים בן אבויות שכמותכם. מש"ל. התחלתם עם הקונצים ותראו עד לאן הגעתם.
וגם אם לא אוציא עצמי מן הכלל, כמו הבת הרשעה, סופי שאתם תוציאו אותי. כי אני ושכמותי, כאמור לעיל, הכי גרועים. ויש מי שמעדיף אותנו בורים ועמי ארצות ופחות וכחנים. יש מנה אחת בתפריט. לא מתאים לך? שלום. לכי לך מארצך ומעמך וממולדתך. לפה את לא מתאימה.
ואני ושכמותי, זן שחי במערות בסביבות ירושלים, נצטרך לשוב ולומר, אל תוציאוני אל מחוץ למחנה. אל מחוץ לשיח הציבורי, וגם לא מחוץ למגזרי. כי עמכם עמי וא־לוהיכם א־לוהיי. עד שמישהו מאיתנו יישבר. 
