פער השפות בין שפת בית המדרש לשפת העם היושב בציון בואכה תל־אביב משמש לא פעם כלימוד זכות בעיתות קרע בין הצדדים, אבל גם כלימוד קטגוריה. במסגרת עמוד זה התרעמתי לא פעם על שני הצדדים: אלה המתיימרים להבין את סגנון הרבנים בלי שטרחו להכיר את עולמם של חכמים לדורותם, ומקפידים להוציא חלקי משפטים משיעור שלם, לפצח שיח שבנוי על קודים פנימיים שמתכתבים עם ספרי הקודש, ולהפיק ממנו רעה חולה מסולפת ושקרית; מנגד התרעמתי עוד יותר על הרבנים עצמם, אלה שמתעקשים לטעון כי פניהם לעם ישראל, מדברים גבוהה־גבוהה על חיבור ואחדות, ומאמינים בלב שלם שאם הם מכירים שני שירים של אריק איינשטיין או יהורם גאון, הם לגמרי מחוברים לנשמתה של האומה הנשגבה.
אולם מכאן ועד למתקפה משולחת הרסן על המכינה הקדם־צבאית "בני דוד", הדרך ארוכה ונבזית. אכן, רבני המכינה שביישוב עלי עשו עבודה קלה מדי לחפצים ברעתם, ודאגו למלא את ארכיון השיעורים שלהם בשיח לא מקובל ולא מחובר לעידננו. אם אתה רוצה לומר שהניתוח של אדולף היטלר לגבי רכרוכיות היהודים היה נכון – ואחר כך להסביר שהוא ראה בזה דבר רע, ואילו אתה מוצא כאן מקור גאווה לעם היהודי – אולי כדאי שתשקול את הניסוח היטב, לפני שיוציאו ממך כותרות כמו "היטלר צדק". אם אתה חושב שהאישה היא הכוח המניע בבית, ובידיה הרגישות הופקד החינוך של הדור הבא, תדאג שלא להיסחף לניסוחי בחורילות שלא מן המניין, תרתי משמע. למרבה השמחה, גם בישיבה כבר מבינים את זה: לפני כחודש הכריז הרב יגאל לוינשטיין – אחד מכוכבי השיימינג העקשני של סולדי עולם התורה – כי בכוונתו לפתוח בסדרת חוגי בית בכל מקום שירצו במפגש עמו, כדי להיחשף מחדש לשיח החיצוני לבית המדרש, ולהתמודד עם האתגרים שמציב העידן הנוכחי מול הקשר שבין התורה לחיים. צד ב' בעימות התאמץ הרבה פחות.
הישיבה בעלי נתונה תחת מתקפה כוללת ומתוכננת היטב, לאחר שסומנה כיעד המבוצר הראשון בדרך להורדת ראשו של המגזר הדתי־לאומי. הניסיון להכתים את המוסד החשוב וברוך הבוגרים המוצלחים שיצאו ממנו, נוגע במגזר כולו. כן, גם באלה המסתייגים מכול וכול מהסגנון האמור – לא פעם בצדק רב – וגם במי שבכלל לא רואים עצמם כחלק מאותו מחנה דוסי נטול מכונות גילוח.
מה שמותר בתיכונט
במסגרת המלחמה הקרה המתנהלת נגד הישיבה הזו ורבניה, ניסתה תמר זנדברג לדרוש את הקפאת תקציבי המדינה המועברים למכינה, וממילא להביא לסגירתה. ודאי שמתם לב שזנדברג – נושאת דגל השוויון, ובכלל זה חופש הביטוי השווה לכולנו – לא דרשה לסגור את הברז התקציבי של כאן 11 נוכח סיפורו הלא־ראוי של ירון לונדון; יו"ר מרצ לא השתוללה מזעם כשמנהל תיכונט התל־אביבי, רם כהן, השווה את המחבלת עהד תמימי לשרה גיבורת ניל"י; היא גם לא קראה לסגור את בית הספר התיכון (!) תלמה ילין או לפטר שרשרת הוראה בכירה שם בעקבות חשיפת המתירנות המינית במוסד.
השבוע לימדה אותה דינה זילבר – כן, מה ששמעתם – שיעור מנומס (מדי) בדיני חופש הביטוי. בדרישתה להפסיק את תקצוב המכינה בעלי, טענה זנדברג כי הרבנים שם מעודדים "גזענות, מיזוגניה, הומופוביה ושנאת הזר והאחר", ומביאים ל"חורבן הדמוקרטיה, שלטון החוק וערכי השוויון". מי שנשאר בארץ למרות איום מחריד זה, אולי הספיק לשמוע את עמדתה של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. בתגובה מנומקת בעלת שמונה סעיפים מלומדים, קבעה זילבר כי בקשתה של יו"ר מרצ נסמכת על "התבטאויות שלא מן הנמנע כי חלקן, אם לא כולן, מוגנות כחלק מהזכות לחופש הביטוי, שכידוע חלה גם על ביטויים מקוממים".
זילבר המשיכה והבהירה כי בעבר עלו טענות דומות נגד התבטאויות של הרב לוינשטיין, וגם אז גרסה הפרקליטות כי הדברים "חוסים, ברמה המושגית, תחת ההגנה החוקתית של חופש הביטוי". לא בדקתי מה הדין ברמה הלא מושגית, אבל זה רק כי אין לי מילון משפטי־עברי. אבל אם להוריד את כל הניפוח מהניסוח ולתרגם לעברית: "אחותי, אני איתך. הכי לא סובלת את ההתבטאויות של הדוסים השוביניסטים האלה. אבל איך את רואה אותי מצליחה להעביר החלטה כזו, תגידי?"
זילבר מתאמצת אמנם שלא לרסק לגמרי את ליבה של זנדברג, ומדליקה אור קטן בקצה המנהרה. כבוד המשנה הותירה בסוף החלטתה סעיף מעודד: "מובן כי באפשרותך לפנות לגורמים המוסמכים במשרדים הרלוונטיים (החינוך והביטחון – א"ג), וככל שיראו בכך צורך יבחנו את הדברים". יש לקוות שזנדברג תפנה מאמצים לאפיקים מבטיחים יותר, שכן על משרדים אלה יהיה "לקיים בחינה עובדתית מקיפה של הדברים, הקשרם המלא, מקורם ונסיבות אמירתם". ובעברית: "שמעת פעם על המושג 'הוצא מהקשרו'? רדי מזה".
ועם כל השמחה שבדבר, לו הייתי ממנהיגי המכינה בעלי, לא הייתי רצה לפתוח שמפניות. אם הם רוצים להבין באמת עד כמה דבריהם מקוממים, הם לא צריכים לחפש תיעוד של עצמם בתקשורת ולא פרוטוקול תלונות של תמר זנדברג; חשוב יותר שיקשיבו לשיח הפנים־מגזרי נגדם. לא את החילוני התל־אביבי הם מאבדים כשהם חוטאים באמירות לא ראויות ולעיתים אף בלתי נתפסות, אלא את הדתי בגבעת־שמואל, בפתח־תקווה, ואפילו אצל השכנים במטה בנימין.
מי שכן יכולים להרשות לעצמם רגע קטן של נחת הם הנאבקים באקטיביזם השיפוטי נטול הגבולות. בשעה טובה ומוצלחת, השיח מתחיל לחלחל למסדרונות הנכונים, ולו במעט. ניצנים ראשונים של הבנה שמערכת המשפט אינה נשענת על תפיסת "הכול או לא כלום" ניכרים בפסיקתה של זילבר, גם אם זו לא נכתבה בחדווה רבה. הרי לכם דרך שתדבק בה מערכת המשפט ותשקם את אמון הציבור: יותר כבוד לרשויות האחרות, פחות שליטה על הסמכויות כולן; יותר מלוא כל הארץ צדק, פחות מלוא כל הארץ משפט. חברים וחברות בעלי גלימות מרשימות ופטיש משמעת מגניב לאללה: אם חפצי דמוקרטיה הנכם, אל תתנו לאהרן ברק להכות פעמיים. הוא עשה די נזק בפעם הראשונה. את הרעש הנלווה אנחנו ממשיכים לשמוע עד היום, ואף אחד מאיתנו לא מרוויח מההתכווצות המאוּימת שלנו נוכח הרעם המטלטל שהותירו דבריו.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
