אהוד ברק ואהוד אולמרט חולקים תואר פוליטי אחד: הם היחידים שניצחו את בנימין נתניהו בבחירות כלליות ב־23 השנים האחרונות. פיזור הכנסת נפל לידי ברק כפרי בשל, והוא גמר אומר לא להחמיץ את ההזדמנות. ראש הממשלה לשעבר היה ערוך לחזור כבר באפריל, אך גילה שאיש לא ממתין לו ואיש אינו חפץ בשילובו במקום ריאלי לכנסת, ודאי לא בראש מפלגה. לא בעבודה, לא בכחול לבן, אפילו לא במרצ. ברק, שבפברואר הבא יחגוג 78, החליט הפעם שהוא לא צריך טובות, וקפץ לבריכה. זאת לאחר שהתברר לו כי בציוציו בטוויטר בשנתיים האחרונות ובסרטונים המצולמים שהעלה לדף הפייסבוק שלו לא בונים דבר בפוליטיקה. מהשבוע הוא חזר להיות גורם פוליטי, שבינתיים בעיקר מפצל את השמאל.
האסטרטגיה של ברק שקופה למדי. לקראת הגשת הרשימות בתחילת אוגוסט (בהנחה שהבחירות לא יבוטלו), תנסה רשימת ברק להתאחד עם העבודה ומרצ. המועמד היחיד לעמוד בראש הגוף המאוחד יהיה, כמובן, ברק עצמו. אפשר לקרוא לזה "ישראל אחת" מודל 2019. עשרים שנה אחרי ש"ישראל אחת" סייעה לו לכבוש את השלטון בפעם הראשונה, מותר לנסות שוב. כדי להשלים מהלך כזה צריך ברק לתמוך בסתיו שפיר או באיציק שמולי. הוא יודע שעמיר פרץ לא יאפשר חיבור איתו, אלא אם הוא, פרץ, יעמוד בראשו. הצרה העיקרית מבחינת ראש הממשלה לשעבר היא שבמצב הנוכחי, הוא פופולרי הרבה פחות מברק הצעיר ב־20 שנה. יתרה מזו, מאז 1999 הציבור זז בעיקר ימינה. ברק לא כל כך.
הוא הבטיח לא לירות בתוך הנגמ"ש ולא לתקוף את כחול לבן. אבל רשימת גנץ־לפיד־יעלון־אשכנזי תתקשה להישאר אדישה כשתזהה בסקרים שמצביעיה עוברים לרשימת ברק (נטולת השם בינתיים). היא תהיה חייבת לתקוף אותו, ולא באופן צמחוני. כחול לבן עומדת בפני אתגר לא פשוט: מערכה בשתי חזיתות. המטרה תהיה לא רק ביבי. גם ברק.
הטעות שזוהתה באיחור
יוזמת אדלשטיין לביטול בחירות ספטמבר, שאומצה מיד ובחדווה בידי נתניהו, משדרת אותות מצוקה. ראש הממשלה, שלפני פחות מחודש יזם מהלך חסר תקדים לפיזור הכנסת, ניסה להוביל מהלך חסר תקדים שני, לביטול המהלך הקודם שיזם. לשתי יממות זה היה הקרקס הפוליטי הישראלי במרעו. כחול לבן דחו את ההצעה בשתי ידיים, ולפי שעה היא ירדה מהפרק, עד שאולי תעלה שוב. מבצע אפשרי בעזה יחזיר אותה מיד לשולחן.
אדלשטיין פעל בימים האחרונים לעשות נפשות ליוזמתו, ודחה בתוקף את החשד שמאחוריו עמד בנימין נתניהו. עם זאת, הוא התקשה להסביר מדוע כל המחשבות הטובות על בחירות מיותרות, בזבוז כספי ציבור ועוד כהנה וכהנה טיעונים משכנעים וראויים לא עמדו לנגד עיניו ועיני עמיתיו כשבחצות הלילה ב־29 במאי הם ענו "בעד" הקדמת הבחירות כשנקרא שמם בקריאה שנייה ושלישית.
נתניהו הצליח עד כה לגרור אחריו את סיעת הליכוד כולה לכל תעלול פוליטי. איש מהם לא פקפק פומבית בהחלטתו לגרור את המדינה לבחירות. כולם כאיש אחד תמכו במהלך. איש מחברי הסיעה גם לא שאל שאלה על התבונה שבפיטורי השרים נפתלי בנט ואיילת שקד מהממשלה. אף אחד שם לא מעלה כיום את השאלה אם נתניהו הוא עדיין נכס, או שכתב החשדות של היועץ המשפטי לממשלה נגדו הפך אותו לנטל.
אחד מחברי הליכוד הסביר השבוע בשיחה פרטית מדוע אין שום היתכנות, אפשרות או סיכוי לביטול הבחירות בספטמבר. למחרת נשמע אותו אדם תומך בשידור, בהתלהבות רבה, בביטול הבחירות, ומסביר מדוע הדבר אפשרי, ראוי וחיוני למשק הישראלי ולחברה המפולגת. כאלה הם חברי הכנסת ושרי הליכוד. כבר שנים שרבים מהם אומרים דבר אחד בשיחות פרטיות, ודבר הפוך בפומבי. מי כמו נתניהו מכיר את חולשות שריו, ומנצל אותן שוב ושוב לצרכיו. על הפרק עומדת עכשיו הרכבת ממשלה (מתישהו, כשיגיע המועד), ומי שלא יתיישר איתו עלול להיפגע. לנתניהו תמיד יימצאו המקורבים שידעו להסביר בכלי התקשורת כמה מוצלחים ומצוינים הם מהלכיו. השרביט עובר מאחד לאחר לפי הצורך. פעם היה זה ח"כ דוד ביטן, עד שהסתבך בחקירה פלילית חמורה. משם עבר תואר המקורב־מסביר לח"כ דודי אמסלם. מאז הבחירות זהו ח"כ מיקי זוהר.
בשבועות שחלפו מאז הנחית עלינו בחירות בספטמבר זיהה נתניהו, בצדק, שהעובדה שהסתער (באמצעות ח"כ זוהר) מיד לאחר הבחירות על עניין חסינותו האישית לא תרמה לו אהדה, בלשון המעטה, בקרב חלק ממצביעי הליכוד. אדלשטיין לא הרים עדיין ידיים. מבחינתו חלון הזמן למהלך ביטול הבחירות הוא קצר, לא יותר משבוע־שבועיים. בינתיים אין לסחורה די קונים.
הזדמנות להחמיץ
לא בכל יום נקרית לפני ראשי כחול לבן הזדמנות פוליטית כפי שנקרתה לפניהם בתחילת השבוע. הפרסומים של הדיל החשאי בין נתניהו לחברי חד"ש־תע"ל, בראשות ח"כ אחמד טיבי ואיימן עודה, התגלגלו לפתחם של ראשי כחול לבן כפרי בשל. ח"כ מיקי זוהר, מקורבו של ראש הממשלה, אישר בריאיון בגל"צ שאכן היו מגעים, וכל שנותר לראשי כחול לבן היה למנף זאת לקמפיין נגד הזוג המוזר ביבי וטיבי. היו להם חומרים, הם לא היו צריכים להתאמץ ולחפש. במקום זאת הם עסקו בכיבוי השרפה התורנית, הפעם באדיבותו של ח"כ בוגי יעלון, נגד הסכם הרוטציה בין גנץ ללפיד.
לא צריך להיות מומחה פוליטי גדול כדי לשער מה היה קורה אילו התברר שיש דיל חשאי בין גנץ לבין טיבי. איזה פסטיבל ענק היה מתקיים פה בניצוחם של נתניהו והליכוד. אין ספק שחברי צמרת הליכוד היו מתחרים ביניהם מי מתגולל על גנץ (ועל לפיד, בהזדמנות זו) בבוטות רבה יותר. הליכוד הרי היה מבעיר את הקמפיין, ועושה כל שביכולתו כדי להפוך את כחול לבן למפלגה חובבת ערבים, שאינה לגיטימית. אבל כחול לבן נוהגים לפי הכלל "לעולם לא להחמיץ את ההזדמנות להחמיץ הזדמנות".
מכל האנשים שעבדו בקמפיין כחול לבן באפריל נותר אחד: איש הסקרים המוערך ישראל בכר, שלפני שנים רבות הספיק לעבוד עם נתניהו. גנץ חזר בשבוע שעבר מארה"ב, לאחר שסיכם עם שני יועצי סקרים אמריקנים שיעבדו בקמפיין ספטמבר. הוא אייש את דוברות המטה, ובחר בליאור אבנון. עדיין נותר לבחור חברת פרסום, ויועץ קמפיין ישראלי. החיפושים אחר אלה כבר לקראת סיום. אכן, הפעם גנץ מתכוון להיות מעורב יותר מבבחירות אפריל, אז העביר בשלב מסוים את המושכות ליאיר לפיד, הפוליטיקאי המנוסה יותר שבחבורה. בכחול לבן תולים בקמפיינר הבא תקוות לחולל ניסים ונפלאות. אולי תולים בו קצת יותר מדי.
בגן של הרב פרץ
בגנון של הימין הישראלי אין כל חדש, תודה ששאלתם. השבוע היה זה תורה של עוצמה יהודית להתגולל על השרים הטריים הרב רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ'. עוד לא נשכחו אמירותיו הוולגריות של ח"כ מוטי יוגב על נפתלי בנט, ומתברר שהיד עוד נטויה. קצת יותר מחודשיים אחרי הטראומה של בחירות אפריל, הלקח לא הופנם. העובדה שהפיצול גרם ל־300 אלף קולות להיזרק לפח, והוביל למבוי סתום של 60 מנדטים ללא ממשלה, טרם חלחלה.
נכון, יש גם גרעין אידיאולוגי במחלוקת, בין מי שלא רוצים להופיע ברשימה אחת עם עוצמה יהודית הקיצונית ובין מי שמעדיפים להתמודד בלי זהות של פייגלין. אבל יכול להיות שהמפריד העיקרי הוא פחות אידיאולוגי ויותר אישי: יצרים, כעסים, טינות ישנות וחדשות, והמון אגו. בפוליטיקה כמו בפוליטיקה. מתקוטטי הימין משוועים למבוגר האחראי שיבוא וישליט קצת סדר במהומה האדירה, ובפילוג שאוחז במחנה. ייתכן שלמבוגר הזה קוראים בנימין נתניהו.
