בהלוויה של נטע חדיד, טרנסג'נדרית מאלון־שבות שהתאבדה לפני שבועות אחדים, בלטה מאוד ההכלה של אנשי היישוב את האירוע הקשה. המוות של חדיד אמור להיות בעייתי כפליים ביישוב דתי: לא רק בעצם מעשה ההתאבדות, אלא בעיקר בגלל הזהות הטרנסג'נדרית. המספידים אמנם התלבטו אם לכנות את חדיד בלשון זכר או נקבה, אבל ההכלה עצמה הייתה ברורה. הרב יוסף צבי רימון, רב הקהילה שבה מתפללת משפחת חדיד, התייצב בראש נושאי המיטה, מול המצלמות, וכמוהו עוד כמה מרבני ונכבדי היישוב.
ביום רביעי שעבר התברר שההכלה הזאת אינה חד־פעמית, אלא חלק מתפיסת עולם. "ועדת המוגנות" של היישוב, גוף שעצם קיומו הוא מסימני הזמן, ארגנה דיון פומבי מעמיק על היחס לתופעת הלהט"ב. מאות הגיעו ושמעו הומוסקסואל בן היישוב, מספר על קשיי היציאה מהארון, ואיך כשביקש מאביו שיקנה לו טלית לרגל נישואיו לבן זוגו שמע ממנו את המשפט הנורא: "טלית תקבל ממני רק כשתשכב על אלונקה". האב היה חבר בחברה קדישא של היישוב. אחותו של הדובר הסבירה לציבור עד כמה חיונית ההכלה והקבלה של בני המשפחה, וגם של חברי הקהילה, לנפשם המטולטלת ממילא של מי שזהותם המינית שונה.
תושבי אלון־שבות שמעו גם את חיה רוזנפלד, חברת ועדת המוגנות, קוראת מכתבים של שלוש נשים לסביות, בנות היישוב, שהסבירו מדוע לא הרגישו בנוח להגיע לערב הזה ולחשוף את זהותן. השיא היה בהופעתו של רוני חדיד, אביה של נטע. בלי שמץ רגשנות הסביר חדיד כיצד דווקא אמונתו הדתית אפשרה לו לקבל את בנו שרצה להפוך לבתו: "אחד מהיסודות שלנו הוא האמונה שאנחנו ישויות רוחניות שיורדות לעולם לפרק זמן, בתוך גוף אנושי, וחוזרות לאחר מכן. אז כנראה יש נשמות שיורדות לעולם, והגוף שהן קיבלו לא מתאים להן, וצריך להחליף אותו".
חדיד היה הדובר המרגש ביותר, אך הופעתו של הרב זאב ויטמן, רב היישוב, הייתה החשובה ביותר. ויטמן שרטט את האיזון הכפול והעדין שהיה רוצה לראות ביחסי בן קהילת הלהט"ב עם קהילתו הדתית: "מצד אחד, עדינות של הקהילה כלפי הלהט"ב, ומצד שני גם עדינות שלו או שלה כלפי הקהילה. לא לנסות לאתגר אותה בפרובוקציות".
ויטמן נגע כנראה בלב הבעיה שמאפיינת כיום את הגישה של הקהילה הדתית־לאומית, ואולי גם את הגישה של רוב הישראלים, לסוגיית הלהט"ב. את התביעות של בני קהילת הלהט"ב מן החברה שסביבם אפשר לאפיין בשלוש רמות. הרמה הבסיסית ביותר היא הכבוד לאחר; כבוד אנושי המגיע לכל אדם באשר הוא. הרמה השנייה היא שוויון הזכויות המשפטי, שיקנה ללהט"ב את כל הזכויות המוקנות לזוגות אחרים.
רוב החברה הישראלית, ובה גם החברה הדתית־לאומית, התקדמה מאוד ביחסה לשתי התביעות האלה. תהליך היציאה מהארון קשה תמיד, אבל במשפחות רבות שיש בהן להט"בים הם מתקבלים בסופו של דבר בהכלה. כמעט כל הרבנים החשובים מדגישים את הצורך לכבד ולחבק את בני הקהילה, ובשום אופן לא להחרימם ולנדותם. רוב הישראלים, כך נראה, גם יכולים לחיות בשלום עם התביעה השנייה של השוואת זכויות הזוגות הלהט"בים לשאר הזוגות – ואלמלא הווטו של החרדים והחרד"לים ייתכן שכבר היינו רואים שינוי גם בתחום הזה.
אבל בשנים האחרונות נשמעת מקהילת הלהט"ב גם תביעה שלישית: לא רק כבוד אנושי ושוויון זכויות, אלא להפסיק את תיוגם כאחרים. המהדרין אף תובעים את השלטת הנורמות של האחר על כלל החברה, שאמורה להפסיק לראות בשאלת הזהות המינית שאלה בעלת חשיבות, ולטשטש אבחנות מגדריות.
זו כבר תביעה שהחברה אינה יכולה להיענות לה. במידה רבה היא דומה לתביעת המיעוט הערבי בישראל, שלא רק יזכה לכבוד אנושי ושוויון זכויות משפטי, תביעות מוצדקות לחלוטין, אלא גם יוכל למחוק את זהות המדינה כולה כמדינת הלאום של העם היהודי. כמו ביחס למיעוט הערבי, גם ביחס לדרישה הלהט"בית – זו לא רק דרישה לא מוצדקת אלא גם מסוכנת, מפני שהיא עלולה להפוך את הקערה על פיה, ולהחזיר לאחור גם את התהליכים החשובים שקרו בשתי התביעות האחרות.
