"נציגים של ערביי ישראל", במונח הזה בחר נתן אשל להשתמש במאמרו בשבוע שעבר ("הפתרון: ערביי ישראל"). המונח הזה מסביר לכאורה את מהות "הבעיה", שלכאורה מר אשל ניסה להציג את הפתרון שלה.
כמעט מאז קום המדינה נוצרה ברית בלתי מובנת בכלל בין השמאל הישראלי לערביי ישראל. השמאל שגירש, הרג ובחר לכלוא במשטר צבאי את ערביי ישראל, שחיזרו אחריו במעין תסמונת שטוקהולם. כל זה נעשה ביד אחת, בזמן שהיד השנייה טיפחה והאדירה את משטר החמולות ואת ראש העדר של כל כפר וכפר, שכן קל יותר להתעסק עם קולקטיב ונציגים ומכובדי הכפר, וליצור מעין עולם שלישי במרחק 20 מטר מזיכרון־יעקב, מלחזק חיי חברה אזרחית. כך יותר נוח לשלוט בהם, ובדרך אגב ליצור מאגר קולות בדוק ואמין.
עם חילופי האליטות איבד השמאל את תהילתו, והגיע למסקנה שערביי ישראל הם נטל ותו לא. ברית ללא קולות וכוח אלקטורלי אינה משהו שהשמאל צריך, וכך הוחלט להתנער מערביי ישראל באמצעות הגדרת מחנה השמאל כ"שמאל־מרכז".
אשל בחר להשתמש באותה שיטה קלוקלת של מפא"י כאשר הציע במאמרו להרים את הכפפה, ממש אותה כפפה שהשליך השמאל. מאז ומתמיד גם הימין הפוליטי השתמש בערביי ישראל, אך בדרך הפוכה: יותר מנדטים לערבים משמע פחות מנדטים לגנץ או לכל אחד אחר שחולם להקים ממשלה מחוץ לליכוד. לא מזמן אמר בעל הבית של אשל ש"הערבים נוהרים לקלפיות". האמירה הזו מצטרפת לעוד שלל אמירות מדירות כלפי אוכלוסייה שלמה שחיה כאן, אם תרצו ואם לא. כל זאת בזמן שהימין ידע להזרים תקציבים – שברוב הזמן מנוהלים באופן לא תקין ולא יעיל־ לאותה אוכלוסייה בעייתית, רוב הזמן בלי לספר על כך למצביעי הימין כדי לא להפסיד קולות.
בנימין נתניהו מכהן כראש הממשלה כבר עשור ברציפות. מה הוא עשה בכל התקופה הזאת מעבר לתקציבי קוסמטיקה? האם מצא פתרון למערכת החינוך הערבית ההולכת וקורסת? האם טרח להילחם בפשיעה ובאלימות באותה מידה שהוא נלחם בה בנתניה? אכן, במגרש של הפוליטיקה הישראלית אין ממש מקום לערביי ישראל. שתי הקבוצות המשחקות על המגרש הן שמאל וימין. הערבים אינם שחקן, אלא כדור שאפשר לכדרר ולמסור בדיוק לפי הצרכים, בין לנהור ובין לכלוא, בין להכיר בכפר אחד שם ולטפח שכונה פה, והכול לפי האינטרסים של כל מפלגה. עד מתי?
חכם יהודי אחד, שאני מעריך מאוד, חזה כבר לפני 100 שנה שיבוא יום ותקום כאן מדינה עם רוב יהודי, ואמר שמחובתה לעזור לקדם חברה אזרחית בת־קיימא. החכם היהודי גם אמר שיש לטפח, לחבק ולכבד את האזרח מעצם היותו אזרח, והוסיף שאין להקים חברת תיווך בין הממשל לאזרח הקטן. לאיש החכם הזה קראו זאב ז'בוטינסקי. בהשראת משנתו חשוב לייצר תנאים שיאפשרו את קיומה של חברה ערבית מפותחת, ויהפכו את ערביי ישראל ממגזר לחלק ממשי בחברה. היא זקוקה להרבה יותר מהכרה בשני כפרים או מכל אתנן נקודתי אחר. צריך לתת לה את הכלים ואת הדרכים לבנות את עצמה כמיעוט חדש, שאינו מסתמך עוד על נציגים ומכובדים, מיעוט פלורליסטי עם תרבות עשירה המסוגל לנהל יחסי גומלין נאותים עם הממסד הישראלי. מדינת ישראל אמורה להכיל את ערביי ישראל, ולא לכפות עליהם נרטיב אחד, מדיר, ולהגיד להם "זה מה שיש, תסתדרו".
מדובר כאן בהרבה יותר מסתם ניירות עמדה ותקציבי קוסמטיקה שמוכתבים מירושלים לפי המדיניות של כל שר ומצב הרוח של כל פקיד, שמשום מה חושב שמה נכון לקריית־מלאכי נכון גם לפוריידיס. רק מעורבות מלאה מצד ערביי ישראל בקבלת ההחלטות הנוגעות להם תוכל להביא פתרון בר קיימא לאוכלוסייה, לא המנהיגות של החמולות ולא עסקני הקולות.
