בשבוע שעבר נחשפנו לפרק הכלכלי ב"עסקת המאה" של נשיא ארה"ב, המתיימרת לפתור את הסכסוך הארוך בינינו ובין הפלסטינים. לפי התוכנית יועברו למטרות פיתוח 50 מיליארד דולר – רובם לפלסטינים, והשאר למצרים, ירדן ולבנון. הכסף יגויס במשך עשור ממדינות וממשקיעים פרטיים.
28 מיליארד דולר יושקעו בשטחי הרש"פ ועזה, ויתחלקו בין 179 תוכניות, ובהן מיזמי עסקים ופיתוח תשתיות. המשמעות היא המון כסף, המון מקומות עבודה, ושינוי מהותי בחיים של הפלסטינים. האמריקנים מדברים על מיליון מקומות עבודה שייווצרו באופן ישיר מהתוכנית, ועלייה חדה באיכות החיים.
כלומר, מבחינת הפלסטיני הפשוט, האיש ברחוב, זה שרק רוצה להביא אוכל הביתה, להתפרנס בכבוד ובלי דאגות, התוכנית הזאת היא משאת נפש. מי שמכיר את החברה הפלסטינית מבפנים יוכל להעיד שהנאמנות של הפרט אינה לרשות הפלסטינית או ללאום הפלסטיני, אלא לחמולה. בראש סולם העדיפויות שלו נמצאים האדמה, הכבוד והמשפחה המורחבת. לאומנות היא מנת חלקם של מעטים. האיש מהרחוב יגיד גם שאת רוב הבעיות יוצרים הפוליטיקאים.
אכן, כמו שסבי נהג לומר, מזל שהאויבים שלנו הם הערבים. כמה פעמים ניצלנו בגלל עיקשותם וטיפשותם. ראו מה אבו־מאזן אמר בתגובה לכינוס בבחריין, בפתח ישיבה ברמאללה שמטרתה להציג את דרכי המאבק ביוזמה האמריקנית: "איננו יכולים לקבל את עסקת המאה, מפני שהיא תביא לקץ הסוגיה הפלסטינית". אבל האם לא זו המטרה – להגיע לסוף הסכסוך? האם האינטרס שלו הוא לשמר את בני עמו במלחמה עקובה מדם, שבה מי שאינו מקורב לצלחת חי חיים קשים וחסרי תקווה?
מזל שהערבים הם האויבים שלנו. מזל שהם סירבו להצעתו הנדיבה של הנשיא האמריקני. כי לו היו חכמים ואומרים כן, הלחץ היה עובר אלינו, וקשה לי להאמין שנתניהו היה יכול לסרב לטראמפ אחרי הנדיבות שהרעיף עלינו בתקופת כהונתו עד כה.
גם אם אין לנו שום בעיה עם הפרק הכלכלי של התוכנית, ואף נשמח שהכוח הכלכלי יצא מהמשוואה ושיהיה שגשוג גם בקרב שכנינו, הפרקים הבאים מדאיגים הרבה יותר. הפרקים האלה מדברים על מעבר יבשתי בין עזה למדינות ערב ויו"ש, וגם על חלוקת ירושלים.
"לא יקנו אותנו בכסף", מצהיר אבו־מאזן. קנאותו למולדת מעוררת קנאה, בלי ספק. הקביעה העקרונית שלא מוכרים סוגיות מדיניות ומולדת בעד כסף היא מקור להשראה. מצד שני, היא נחלת ההנהגה הלאומנית של הפלסטינים. אני מאמינה שרוב העם ישמח ל־28 מיליארד דולר.
מעניין מאוד לראות מה יקרה עכשיו, כשהציבור הפלסטיני רואה איך המנהיגים שלו מונעים ממנו חיי רווחה, משאירים אותו בפליטותו, בין במחנות פליטים ממש ובין בערים ובכפרים, מונעים ממנו להתקדם, מונעים ממנו את המתנה הזאת. מה יעשו? האם ימרדו? ואם כן – איזו הנהגה תבוא במקום ההנהגה המכהנת? כזאת המשקפת את רוח העם? כזאת שממתנת את הקיצונים, את הלאומנים, שואפת לנורמליזציה, מחנכת לערך החיים? כזאת שמורידה את חלום המדינה הפלסטינית מסדר היום בידיעה שזו דרך ללא מוצא?
בכפר הסמוך לביתי יש מדי כמה חודשים גל של זריקות אבנים. לפני כמה שנים הגיע אלינו אחד המח"טים והסביר שכדי להפחית את מספר יידויי האבנים, אפשר להציב חייל בכל שני מטרים, ולשלוח כמה ג'יפים שיפטרלו בכפר. אפשר, לעומת זאת, לבנות קניון וברכה. האם זה פרס לטרור? ייתכן, אבל לטענת המח"ט זה יהיה הפרס האחרון. הוא היה מוכן להתחייב שהבעיה תיפתר. במקום לזרוק אבנים, הילדים ישתוללו במים. תחשבו כמה קניונים וברכות אפשר לבנות ב־28 מיליארד דולר.
