ביום שני לפנות ערב נקלעתי למבואות קריית־אתא בעיצומה של מחאת אחינו יוצאי אתיופיה על הריגתו של סלמון טקה ז"ל. זה היה כיממה לפני ליל החסימות הגדול וההשתוללות הכללית. בניגוד לכמה יהודים אחרים שנתקעו בפקקים באותו ערב, ומיהרו להביע בטוויטר את התפעלותם מהאופן שבו יוצאי אתיופיה לקחו את גורלם בידם, לא זיהיתי משהו מרנין נפש בתופעת החסימה. אני אף פעם לא שמח כשמישהו מעכב בזדון את מועד הגעתי למחוז חפצי. גם לא נראה לי שזאת דרך גיבוש ראויה של קבוצת מיעוט או תנועה אידיאולוגית כלשהי. אין שום דבר הרואי או פדגוגי בהתנפלות אספסופית על נהג חף מפשע בצומת עזריאלי.
חסימת צמתים מרכזיים היא מעשה פרחחי מגונה, קל וחומר הצתת מכוניות והפיכת ניידות. משטרת ישראל אולי נוהגת בתבונה כשאינה מגיבה בכוח אוטומטי על גילויים כאלה, אך עדיף שהיא תהסס יותר לפני שהיא שולפת אקדח ותהסס פחות לפני שהיא עוצרת חוסמי כבישים. בשנים האחרונות מדובר במכת מדינה. כמעט כל חבורת מפגינים שתביעותיה מהשלטונות זוכות לאהדה ציבורית מסוימת חוסמת את עזריאלי או איילון כאוות נפשה, והשוטרים עומדים מנגד.
לפני כשלוש שנים ספגה המשטרה ביקורת תקשורתית מטופשת כשפיזרה חסימת נכים ליד אשדוד, ומאז היא עומדת על משמר זכויות החוסמים במקום להגן על חופש התנועה של הנחסמים. מאז סיום ההתנתקות ב־2005 איש לא הועמד לדין על חסימת כבישים. רק מעטים נעצרו, לזמן קצר. מרכז הכובד של הדמוקרטיה הישראלית המפגינה עבר מהכיכרות לצמתים, ואת המחיר משלמים נהגי ישראל. צומת קריית־אתא נחסם ביום שני למשך 13 שעות, בחסות המשטרה. לא פלא שלמחרת נחסמו עוד עשרות צמתים במדינה.
כשהצומת הראשון נחסם ביום שני, במכון לרפואה משפטית טרם סיימו את הכנת הדו"ח על נסיבות מותו המדויקות של טקה. המפגינים החוסמים, כמו הציבור כולו, לא התוודעו כדבעי לגרסתו של השוטר היורה. עדי ראייה סיפרו שהוא נראה חבול וחבוש, וכנראה עבר חוויה אלימה לפני שהפעיל את נשקו. בכל זאת, הגרסה התקשורתית הראשונית קבעה שטקה מצא את מותו בגלל צבע עורו. המילה "גזענות", אחת החביבות ביותר על בעלי המיקרופונים בישראל, טופטפה שוב ושוב, כאילו לא יכול להיות הסבר אחר לאסון הירי הנורא. הם ממש דרבנו את קהילת יוצאי אתיופיה לצאת לרחוב. העובדה שהקהילה יצאה להפגין כשהיא מתוחזקת על ידי פעילי שמאל רדיקלי מסגירה את המניעים הנסתרים שמאחורי התופעה האלימה: חתירה אנרכיסטית תחת אושיות השלטון, בחסות שם הקוד "מחאת האתיופים".
צעירי הקהילה המוסתים ביקשו למחות על אלימות המשטרה ולהשמיע את זעקת חוסר האונים שלהם, אך באופן פרדוקסלי העבירו מסר הפוך: המחאה שלהם הייתה אלימה, המשטרה הפגינה חוסר אונים. ימים רבים יעברו עד שהרושם הזה יפוג, עד שעם ישראל יתאושש מחוויית האנרכיה שהשתררה פה באמצע השבוע.
נכון, לא מעט ישראלים מתייחסים ליוצאי אתיופיה באופן גזעני, אולם רובם המכריע אינם כאלה. מן הסתם גם לא רוב שוטרי משטרת ישראל. ברוך השם, יש כבר ביניהם גם לא מעט "אתיופים", כמו בצה"ל, במערכת המשפט, בתקשורת ואפילו בכנסת. לאט אבל בטוח הם מתערים במדינה שקידמה אותם בחדווה ציונית ואחר כך התקשתה לעכל אותם, כפי שהתקשתה לעכל בעבר יוצאי גלויות אחרות. מה לעשות, תהליך קיבוץ הגלויות מורכב ורווי ייסורים. הנביא ירמיהו דיבר עליהם כבר לפני 2600 שנה: "הנני מביא אותם מארץ צפון וקיבצתים מירכתי ארץ… קהל גדול ישובו הנה, בבכי יבואו ובתחנונים אובילם".
כל ישראלי שעמד על דעתו במרוצת גלי העלייה הגדולים במאה שעברה אמור לזכור ששלב הבכי והתחנונים בקושי פסח על קהילת עולים כלשהי. גם עולי תימן, מרוקו, גרוזיה ורוסיה התלוננו מרה על קשיי קליטה ועל תופעות אפליה. בסרט 'לול' של אורי זוהר ואריק איינשטיין משנות השבעים יש מערכון מאלף, 'העולים החדשים', שמספר כיצד כל עדה החמיצה פנים לזו שבאה אחריה. איש לא קיבל הנחות.
בסוף שנות השמונים הזדמן לי לסקר את סיפורו של עבריין ירושלמי תושב קטמון, ששוטר ירה בו למוות בנסיבות שנויות במחלוקת. הוא לא היה אתיופי, הוא היה מרוקאי. גם אז הועלתה טענה שהשוטרים הם קלי הדק כשמדובר במזרחים. קשה להתווכח עם הטענה הזאת, אך גם קשה להוכיח אותה. שוטרים שנקלעים למצבי סיכון שולפים לפעמים אקדח. חובה לחקור ביסודיות כל מקרה כזה, ודאי כשהוא נגמר במוות של צעיר בן 18, אך אסור לסווג אותו אוטומטית כפשע שנאה. הדבר האחרון שאנחנו זקוקים לו היום הוא ליבוי מדנים על רקע עדתי או טיפוח תחושת אפליה. שום דבר טוב לא ייצא ממנה. בסופו של דבר, רק הזמן יעשה את שלו לטובה. יום אחד יהיה פה מפכ"ל אתיופי.
