בעודי כותבת שורות אלה עדיין מגרדים מהכבישים המצולקים את שאריות הצמיגים השרופים ממחאת יוצאי אתיופיה השבוע. זו טרגדיה אמיתית ומהולים בה הבנה, אמפתיה, כעס, זעזוע וגם הרבה אהבה.
הרגשות שלי נעו בין אמפתיה לזעזוע עמוק מהרג הבחור סלמון טקה. אף על פי שהחקירה טרם מוצתה, עולה תחושה עגומה מאוד שכל־כך מהר יורים למוות בבן אדם. לאחר מכן קינאתי בחברה האתיופית, על הזעם והגיוס הכללי, על זה שיצאו מהבית באלפיהם וזעקו לשמיים. הרבה פעמים אני חושבת שלו היה בנו קצת יותר זעם אחרי פיגועים, אולי המציאות הייתה משתנה. בשלישי בערב, כשחסימות הכבישים הפכו לאנרכיה אלימה, כבר חשתי מיאוס וכעס, ולא הייתי היחידה.
עכשיו, כשקצת נרגעו הרוחות ושטף הסרטונים נעצר, יש לי שתי מחשבות. הראשונה היא כמה מסוכן השיח המיובא מארה"ב, וכמה קל ליפול אליו. הוא משולהב בידי ארגוני שמאל קיצוניים כמו "עומדים ביחד" או "זזים", וגם בידי גורמים בתוך הקהילה של יוצאי אתיופיה. קל מאוד להיכנס למקום המוגדר של שחורים מול לבנים, וכל־כך יהיה קשה לצאת ממנו. אנחנו לא שם. החברה הישראלית רחוקה ממה שקורה באמריקה, אבל יש מי שדוחף לייבא את הדפוסים ואת אופני הפעולה. ואלה אופני פעולה מיליטנטיים ומלאי שיח זהויות מזויף, שלא יוצרים שום גשר אלא רק מעמיקים את ההפרדה, ההפחדה והפער.
המחשבה השנייה היא מה הלאה. החבר'ה האלה, שעלו מאתיופיה, רוצים להיות חלק מההוויה הישראלית. כמו כל עלייה, גם כאן יש קשיי קליטה, והם חריפים יותר מהעלייה מארצות המערב. ואנחנו צריכים להכיל ולתקן, לראות היכן נקודות השבר עם המשטרה, לגייס רבים יותר מבני העדה לשורותיה בצורה נכונה, לפעול ביד קשה מול אפליה ממוסדת, ולחנך. לא צריך עוד ועדה או דו"ח, הכול קיים. צריך רק ליישם. בסוף, ברוב הראיונות בתקשורת, הדגישו נציגי העדה האתיופית את האהבה לארץ ולצה"ל, את הרצון להיות חלק. וזה מה שצריך לעמוד לנגד עינינו מול מגמות ההפרדה וההקצנה, מול שיח הזהויות המסוכן. כי אנשים אחים אנחנו.
