איכשהו, אחרי שהפציע שוב לחיינו עם סרטונים לוחמניים בטוויטר והופעות זועפות באולפנים, חזר אהוד ברק לפוליטיקה, וכולנו חזרנו לסוף שנות התשעים לקרבות ביבי מול ברק. וכמו בשידור חוזר של הניינטיז, חזר גם שוליית הברק לתמונה, הלא הוא הרובין הוד של המלחמה בשחיתות אלדד יניב. גם הוא חזר לחיקו של הבוס האהוב־שנוא־אהוב שלו.
"אחרי 12 שנה שבהן לא החלפנו אפילו מילה אחת וריב גדול כמו שרק אנחנו יודעים לעשות, החלטנו לעשות תיקון גדול", כתב יניב. "זו רק ההתחלה". הופס, חזרנו. כאילו זה משחק ילדים, כאילו לא כתב בעצמו הררי מילים על השחיתות (לכאורה) של הבוס לשעבר. כאילו לא ראינו את הקצף על השפתיים כשהוא מדבר על השחיתות (לכאורה) של נתניהו.
אחרי 12 שנה שבהם לא החלפנו אפילו מילה אחת וריב גדול כמו שרק אנחנו יודעים לעשות, החלטנו לעשות תיקון גדול. זה רק ההתחלה #אניעםברק pic.twitter.com/pMYOdqGIVu
— Eldad Yaniv | אלדד יניב ?? (@EldadYaniv) 30 ביוני 2019
אם תמיד הייתה לנו תחושת בטן שהכול פוליטי במחאת פתח־תקווה, השבוע קיבלנו את החותמת הרשמית לכך. הבלוף הגדול של המלחמה בשחיתות.
"בעתיד המאוד לא רחוק יכניסו אנשים לכלא על דברים שאני עשיתי", הכריז אלדד יניב בשנת 2012, והכה על חזהו שלוש פעמים. כחלק ממסע הניקוי הציבורי שלו חשף יניב ערמות לכלוך על מאחורי הקלעים של הפוליטיקה הישראלית, על יחסי הון־שלטון, וכמובן על אהוד ברק. "הבנתי שברק לא איש שמתאים לחיים ציבוריים, כי הוא איש מקולקל", אמר בריאיון לגלובס ב־2011. "הכהונה הראשונה שלו גרמה חורבן ונזקים גדולים למדינה".
הוא הבטיח שחזר בתשובה, ולכן, כאחד שהיה שם והצליח להתנתק, כדאי שנקשיב לו כי הוא אחד שיודע. כמו שמי שנגמל מסמים והשתקם ידע לגמול הכי טוב מכורים אחרים, כך גם מי שנגמל משחיתות ידע להציל את העם העיוור ממכונת השחיתות שיושבת בבלפור.
וכך, בכל הכוח והבוטות, יצא למלחמה בנתניהו כדי לבער את השחיתות. "ראש מאפיית בלפור", Crime Minister ועוד מגוון משחקי לשון פומפוזיים שאמורים להבהיר לנו שהאדם שנבחר פעם אחר פעם לראשות הממשלה, הוא אחרון העבריינים המושחתים. ולא רק הוא. גם מערכת המשפט בראשות היועמ"ש מנדלבליט חטפה בוז ואיומים ממחאת פתח־תקווה. רדפו אחריו בסופרמרקט, סביב הבית, בדרך לבית הכנסת, חלקם אף מנעו ממנו לומר קדיש על אימו. "היועץ המשפחתי", הם כינו אותו בזלזול, מדביקים לו אוזני שפן מקרטון ומאיימים כי "לא יגיע לעליון". בצורה מאפיוזית הכריז יניב כי "מנדלבליט חושב שעזבנו אותו. הוא לא מבין שאנחנו חוזרים גם אליו. אנחנו הולכים להפתיע אותו כך שהוא לא יודע מאיפה זה יגיע אליו".
השבוע גם הבלוף הזה הגיע אל קיצו. עם זיק חדש בעיניים חזר יניב לעמוד לצידו של התקווה החדשה־ישנה, אהוד ברק. בלון המאבק בשחיתות, השקוף ממילא, התפוצץ ברגע אחד.
איפה אתם, הטחתם בנו כל השנים. איך יכול להיות שהימין שותק? שחיתות היא לא עניין של ימין ושמאל, זעקתם, מפצירים בנו להצטרף, ואם לא – תוכלו להטיל בנו עוד קצת בוץ מוסרי קדוש.
אתם יודעים למה לא הצטרפנו? כי החושים המחודדים שלנו, הניסיון הכואב והפצע הפתוח משנת 2005, לימדו אותנו שהכול פוליטי. שלא השחיתות מעניינת אתכם, אלא הנתניהו. כן, זזנו בכיסא באי־נוחות, כי שחיתות היא באמת דבר רע. אבל בסתר ליבנו זכרנו את ההתנתקות וזכרנו את האִתרוג של אריאל שרון שנעשה בקול תרועה רמה, באולפני הטלוויזיה ובכנסים על דמוקרטיה במכון ון־ליר. בכוונה השתקתם את פרשות השחיתות שהיו תלויות נגד שרון, כדי שישלים את מלאכת גירוש המתיישבים מרצועת עזה וצפון השומרון. לא סמכנו על התקשורת כי ראינו שאפשר להכשיר כל דבר אם הוא מתיישר לפי האידיאולוגיה ה"נכונה". ובסתר ליבנו אנחנו גם יודעים שאם יום אחד נתניהו יחליט חלילה לפנות יישובים, שום שחיתות לא תעניין.
"אין לנו כבר מה להפסיד", כתב יניב על חזרתו של ברק למגרש הפוליטי, ורץ לזרועותיו של האיש שהוא עצמו הגדיר "איש מושחת ציבורית". וזה היה החלילן מהמלין של המחאה המזויפת בשחיתות, זה המגדלור. אבוי למחנה שזהו המגדלור שלו. 
