הבעיה הראשונה פשוטה, מיותר כמעט להסביר אותה: קטטות בין צעירים הן לחם חוק בעבור ניידות סיור של המשטרה. שוטרים מוקפצים להפריד בין ניצים דבר יום ביומו, ואין שום סיבה שאירוע שגרתי כזה יסתיים בהלוויה. גם את הבעיה השנייה מיותר להסביר: מספר הניידות השרופות, השוטרים הפצועים ועורקי התחבורה שנחסמו השבוע, גבוה בהרבה ממה שמדינה נורמלית יכולה להרשות לעצמה, אלא אם כן קוראים לה קונגו או סודן.
ישראל היא מדינת מהגרים. כל קהילה שעלתה לפה כאבה בדרכה שלה, והכאיבה לקהילות שעלו חמש דקות אחריה. ככה זה. ערבוב בין גוונים וצבעים מצטלם אולי טוב בנשיונל ג'יאוגרפיק, במציאות הוא מסובך ומייסר. ברכת "מקבץ נידחי עמו ישראל" איננה רק תפילה לא־לוהים אלא גם קריאה לעצמנו, כי כשלא יודעים איך לערבב את הקוקטייל המסיבה נגמרת בהקאה.
השסע העדתי נוכח לא מעט שנים בשיח הציבורי, ובעבור הצעירים שבינינו האירוע שהמחיש אותו יותר מכול היה דווקא יצירה דוקומנטרית. הסדרה 'סאלח, פה זה ארץ ישראל' ששודרה בשנה שעברה, נכנסה לפנתיאון הישראלי בזכות ההזדמנות שהיא נתנה לנו לגעת – ברגישות ובקשב עמוק – באחד העצבים החשופים של החברה הישראלית. כמו בטיפול פסיכואנליטי טוב, מדינת ישראל פגשה דרכה את הצל של עצמה, את הצלקות המודחקות והמוסתרות שהניעו בתוכה כל כך הרבה מתחים וסבל. קול הבס של ירון לונדון, מקריא שורה אחר שורה ממסמכי הארכיון המצהיבים, הזכירו מטופל השוכב על הספה, מגשש בפנס במרתפי נפשו ומספר את סיפור חייו.
זו הייתה חוויה מכוננת גם לדור ההורים שלנו. כל אחד מהעולים הכיר את הסיפור שלו, איש כמעט לא ראה את התמונה השלמה. גם הם, שחוו על בשרם את האפליה וההדרה בשנים הקשות שלה, לא האמינו שמקבלי ההחלטות ניהלו במשך שנים מדיניות ציבורית שיטתית המבוססת על תפיסות גזעניות מובהקות, שכללה אפליה בוטה וחריפה של אזרחים על פי שיוך עדתי. גם מי שלמדו מדע המדינה וסוציולוגיה לא ראו עד כמה עמוק הקשר בין ההתנהלות המחפירה של המוסדות למהפך הפוליטי ההיסטורי של 1977, שבו הודחה מפא"י והליכוד עלה לשלטון. 'סאלח' סיפרה סיפור של דור שלם, בעוצמה ובצבע שהותירו את הצופים פעורי פה. מעט מאוד יצירות דוקומנטריות הצליחו להגיע להישג כזה. גם אחרי שהכול נגמר, לקח אחד נשאר: אמפתיה, ערבות והזדהות עם כאב הם קסם שמחולל פלאים.
הלכה למעשה
האם קהילת יוצאי אתיופיה סובלת מפערים? התשובה חיובית. האם אפשר להשוות את מצבה לזה של דור הפנתרים השחורים? התשובה שלילית. ההבדל התהומי בין השניים נעוץ במודעות, בטיפול, ובמשאבים המוסדיים המושקעים בטיפול בבעיות. ישראל של שנות ה־50 וה־60 הנהיגה מדיניות של גזענות ממוסדת ומאורגנת, שפעלה על השולחן בלי להתנצל ובלי להרגיש שמשהו לא בסדר. לעומתה, ישראל של 2019 היא מדינה שעברה מטמורפוזה של תיקון עמוק.
הסבב הקודם של מחאות בני העדה האתיופית פרץ ב־2015, בעקבות הסרטון שתיעד שוטר התוקף את החייל דמאס פיקדה. המפגינים הצביעו על שיטור היתר ועל הפרופיילינג, העלו טענות לאפליה במקומות עבודה ואתרי בילוי, ועוד. ראש הממשלה נתניהו הורה על הקמת "הצוות למיגור הגזענות נגד יוצאי אתיופיה", בראשותה של מנכ"לית משרד המשפטים אמי פלמור. הצוות הנרחב כלל שורה ארוכה של פרקליטים בכירים, חוקרי אקדמיה ונציגים של הקהילה האתיופית. הוא ישב על המדוכה במשך חודשים ארוכים והוציא דו"ח בעובי של דוקטורט. שלשום שלפתי אותו מהספרייה ועברתי עליו. אין אבן שהוא לא הפך.
האוריינטציה של פלמור הייתה מעשית מאוד: במקום עוד ספר שיעלה אבק על המדפים, היא התעקשה על פיתוח כלים אופרטיביים ומדדים ברורים, שיוכלו גם לחולל שינוי וגם למדוד אותו. פלמור מספרת בגאווה שנתניהו קיבל 87 אחוז מהמלצות הוועדה, נתון חסר תקדים כמעט לאור העלויות הגבוהות של הפרויקט. שלוש שנים מאוחר יותר, במרץ השנה, הגישה "היחידה הממשלתית לתיאום המאבק בגזענות" דו"ח המסכם את יישום המלצות הוועדה. הנה כמה נתונים רלוונטיים מתחום הטיפול המשטרתי בקטינים:
ירידה של 22.1% במספר התיקים שנפתחו נגד קטינים יוצאי אתיופיה בשנת 2018, לעומת שנת 2015; ירידה של 50.4% במספר המעצרים של קטינים יוצאי אתיופיה; ירידה בשיעורם היחסי של הקטינים יוצאי אתיופיה העצורים מתוך כלל אוכלוסיית הקטינים העצורים (5.4% כיום, לעומת 7.7% ב־2015); ירידה של 31% במספר התיקים שנפתחו לקטינים יוצאי אתיופיה על עבירות מגע (הפרעה ותקיפת שוטר); ירידה של 8.3% במספר כתבי האישום שהוגשו נגד קטינים יוצאי אתיופיה בתקופה זו; ירידה של 35.4% במספר התיקים שהוגשו בהם כתבי אישום בעבירות מגע נגד קטינים יוצאי אתיופיה; עלייה במספר התיקים שבהם הוחלט להגיש כתב אישום: על כל 100 תיקים שנפתחו נגד קטינים יוצאי אתיופיה בשנת 2015 הוחלט להגיש 28 כתבי אישום, לעומת זאת בשנת 2018 היחס הוא כ־33 כתבי אישום לכל 100 תיקים שנפתחו (נתון שמלמד על ירידה ברורה בהיקף הליכי הסרק).
רק ארץ נהדרת באמת מסוגלת להביא תוצאות כאלה בתוך שלוש שנים. הטענה כי ישראל הממוסדת עוצמת עין לשוועת האתיופים מופרכת במספרים. אגב, הנתונים הללו לא נולדו מהאוויר. הם תוצאה של יישום המלצות כמו "קביעת נוהל הזדהות בפני שוטר", שנועד לצמצם את שיטור היתר ואכיפה על בסיס אפיון גזעי (פרופיילינג); הפקת 80 סדנאות בנושא כשירות תרבותית במכללה הלאומית לשוטרים בבית־שמש; ייצוג חינם על ידי הסיוע המשפטי בעבירות לפי חוק איסור אפליה; הגברת השימוש בדין המשמעתי ובהליכים משמעתיים בשירות המדינה, במשטרת ישראל, בשירות בתי הסוהר ובצה"ל, במקרים של התנהגות שיש בה משום גזענות או אפליה, ועוד שורה ארוכה של שינויי מדיניות שאין כאן המקום לפרט.
עברתי גם על הפרק העוסק בתלונות על אירועי גזענות או אפליה. בשנת 2018 הוגשו כ־90 תלונות כאלה מבני הקהילה האתיופית. מספר נמוך לכל הדעות. חלקן הקטן דורש טיפול נחרץ. חלקן דורש הכרעה בין גרסאות, כמו עובד שפוטר ממשרד רה"מ וטוען שהדבר נעשה על רקע מוצאו, בניגוד לטענת המעסיק. וחלק בכלל בגין אירועים כמו "הורים לתינוקות ממוצא אתיופי התלוננו שהם נדרשים לחסן את ילדיהם נגד שחפת, גם אם הם עצמם נולדו בישראל". לא נעים, אבל גם לא נורא. יש גזענות, אבל ההיקף רחוק מלהיות כצעקתה.
תרבויות הן נכס
קרובת משפחה שלי מחנכת בבית ספר שאחוז ניכר מתלמידיו הוא מבני הקהילה האתיופית. עברתי איתה סעיף סעיף, ואם בית הספר שלה מייצג, המשמעות היא שהיקף ההשקעה הממשלתית בתלמיד ממוצא אתיופי גבוה באופן חסר תקדים מההשקעה בכל תלמיד ישראלי אחר. אין כמעט סיוע שהם לא מקבלים שם: ספרי לימוד, ארוחות חמות, שיעורים פרטיים, טיולים שנתיים וטיולים יומיים. בית הספר מרופד בפיגומים, קביים, מקפצות וכפיות זהב מדגמים שונים. רק תשבו ותלמדו.
הבעיה היא שכמו בהרבה תשלומי רווחה אחרים, מערכת הסעד מנוונת ומייצרת תלות. כשאין חובות אלא רק זכויות, התלמיד לא לומד לנשום עצמונית. מערכות האפליה המתקנת רק מחריפות את המצב, כי אחרי כל ההקלות בבית הספר ובתיכון ובמכללה, בשוק התעסוקה איש אינו ממריא בלי כנפיים חזקות שנבנו באורך רוח ובעבודה קשה.
הבעיה מתחילה מעצם קיומם של 'בתי ספר של אתיופים'. האנומליה הזו נוצרה בעקבות פסיקה של בית הדין לעבודה, שפסלה את מדיניות האינטגרציה של משרד החינוך. המשרד הבין שאי אפשר לקדם קהילת עולים אם שיעורם בבית הספר יהיה גבוה מ־25 אחוז, ולכן החריג את תלמידי הקהילה ממגבלת אזורי הרישום. רוב יוצאי אתיופיה גרים במובלעות, והמשרד העדיף שהתלמידים ייסעו קצת לבית הספר כדי שיתערבבו עם תלמידים מאוכלוסיות אחרות. משפחה אחת עתרה נגד ההחלטה, והעתירה התקבלה. התוצאה היא בתי ספר הומוגניים של יוצאי אתיופיה המפוצצים במשאבים שנשפכים לריק, ועם מעט מדי סיכוי אמיתי למוביליות חברתית. זוהי דוגמה עגומה למדיניות 'חברתית' ו'שוויונית' שהשיגה תוצאה הפוכה מהמקוּוה.
ואחרי כל זה צריך לדבר על הצד השני. פרופיילינג, קרי אכיפת חוק על בסיס אפיון גזעי, משמעו שכאשר שוטר מזהה פרט השייך לקבוצה עם פוטנציאל אלימות גבוה, יהיה סיכוי גדול יותר שהוא יעכב אותו לתשאול. הוא לא נוצר מפני שהשוטר רע, אלא משום שהוא חייב לנהל את המשאבים שלו. משאבי האכיפה תמיד נמוכים מהיקף התופעות הפליליות, ואין ברירה אלא להפנות משאבים לאזורים שבהם ה"תשואה" תהיה גבוהה יותר. הקהילה האתיופית חייבת להבין שהתמונות הקשות שראינו השבוע רק מחזקות את הפרופיילינג ולא מחלישות אותו.
ברוך השם עברנו את ימי כור ההיתוך, ואנחנו מבינים היום שהתרבויות השונות הן נכס ולא נטל. מדינת ישראל צריכה להיבחן על מה שהיא יכולה וחייבת לשנות, והנתונים מראים שהיא הלכה רחוק מאוד בהשקעת משאבים כדי לתקן עוולות עבר וליצור תנאים למציאות חדשה. הנקודה החשובה היא ששום שינוי לא יתרחש בלי נטילת אחריות. ואחריות אין פירושה עוד משאבים ציבוריים ואפליה מתקנת, אלא עבודה קשה בלי להתפתות לקיצורי דרך. אחריות פירושה הכרעה של הפרטים לקחת את גורלם בידיהם, ולנצל את ההזדמנויות של ארץ זבת חלב ודבש כדי לבנות לעצמם עתיד חדש. הכדור נמצא היום בידי יוצאי אתיופיה. 
