מחאות לא נעשות בדרכים נחמדות. הסופרג'יסטיות לא היו נחמדות. הפנתרים השחורים לא היו נחמדים, כפי שגולדה העירה: "הם אינם נחמדים". הלהט"בים במהומות סטונוול לא היו נחמדים, וגם היום רבים טוענים שהלהט"בים לא מספיק נחמדים. הנכים לא היו נחמדים במחאתם האחרונה, ויש אפילו קבוצת אקטיביסטים מקומיים שנאבקת למען דיור ציבורי ומכנה עצמה "לא נחמדים לא נחמדות".
הפיד שלי מלא באנשים מלאי אמפתיה לכאורה למאבק של העדה האתיופית. לו המוחים יוצאי אתיופיה רק היו נוקשים בדלת ומבקשים את האמפתיה שלנו, היינו שותים כוס תה ומקוננים על מר גורלם והם היו זוכים לסולידריות מלוא הקנקן. ועכשיו כה חבל, בגלל ההתנהלות האלימה שלהם, וחסימות הכבישים והפקקים, אזלה לנו כל האמפתיה מהפנים. לו רק היו מקישים בדלת, היינו מדברים ומדברים ופותרים את כל בעיית הגזענות והפרופיילינג ושיטור היתר, אבל עכשיו, לא. לא נוכל. הם כל כך לא נחמדים!
כל אותם אנשים בעצם מבקשים מהחלש: 'תהיה נחמד, תחכה יפה בתור, תהיה מנומס ואל תניח מרפקים על השולחן או בעצם אל תשתמש בהם בכלל, ויום אחד נשעה לבקשתך. רק באמת, בלי כל הצעקות האלו. כואב לנו בעור התוף וזה לא כל כך נעים לנו'. נקודת המוצא שלהם היא שצריך אמפתיה בשביל להצליח במאבק. אבל האמת היא שמהפכות לא קורות בזכות אנשים נחמדים שעשו מעשים נחמדים, ובשל נחמדותם הקיצונית זכו בתהילת עולמים.
מעגל האימה
קשה להשוות את קשיי הקליטה של בני העדה האתיופית לשאר הקליטות הגדולות של מדינת המהגרים שאנחנו, וזאת אף שהמדינה ניסתה ללמוד מטעויות העבר והשקיעה כספים רבים בקליטתם, מהסיבה הפשוטה – הפקטור של צבע העור הוא עניין שאפילו המרוקאים־סכינים והתימנים שחומי העור לא נאלצו להתמודד איתו. הוא פקטור כל כך אימתני. "אני לא רואה סיבה אחרת ליחס כלפיהם", כתב לי קולגה כשהתכתבנו בנושא.
בואו נדבר רגע על גזענות. מחקרים בפסיכולוגיה מוכיחים שהגזענות טבועה בנו עמוק ממה שהיינו רוצים לחשוב על עצמנו. משאלונים פשוטים עולה תמונת מראה די עגומה: רוב בני האדם, גם אלו שמחזיקים מעצמם בעלי דעות ליברליות, הם גזענים. כמה הורים שקוראים את הטור הזה היו מקבלים בחפץ לב ובשמחה אם הבן/ת שלהם היו מביאים הביתה אתיופי/ת? במקרה הזה, ייתכן שהגזענות אפילו לא סמויה כל כך, אלא גלויה. כשהתווכחתי על העניין הזה עם קולגה היא השיבה לשאלתי בכנות: "אפס. ברור שאנחנו גזענים".
אפשר לשאול, למה זה כל כך רע בעצם? אנשים מעדיפים אנשים שדומים להם, וזה לא כל כך נורא. אבל זה רע. זה מתחיל רע, כמו בחוסר רצון שהילדים שלנו יתיידדו עם ילדים כהי עור, ונגמר רע עם שיטור יתר ואחוזי פשיעה לא הגיוניים של נערים ממוצא אתיופי.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבנתי באמת מה זה להיות אתיופי. בתקופת היותי סטודנטית היו כמה שביתות גדולות של מרצים. אחת מהן התמשכה זמן די ארוך אבל כללה רק את הצוות הזוטר יותר של המרצים, ככה שכולנו היינו מבולבלים שבועות ארוכים ולא בטוחים אם הקורסים שאליהם נרשמנו מתנהלים כרגיל או מבוטלים. עמדתי להיכנס לאיזה קורס חובה, ואז סטודנטית מהעדה האתיופית שאלה אותי באימה האם הקורס הזה באמת התקיים עד כה. השבתי בחיוב, והיא הבינה שהיא פספסה מספר שיעורים. אמרתי לה: 'בקטנה, כנסי, המרצה לא ישים לב'. אני לא אשכח את המבט שלה. היא הסתכלה עלי והחוותה בידיה על גופה: 'כן? את באמת חושבת שהוא לא ישים לב שפתאום יש לו סטודנטית אתיופית בכיתה?'
בקיצור, צבע עור. זה עניין גדול מאוד. מנגד, גם אי אפשר להפיל עליו הכול. בעלי סיפר לי שלא מזמן ביקש מתלמידים לצאת מהכיתה שלימד בה, ואחת התלמידות, נערה ממוצא אתיופי, שאלה: 'מה, זה בגלל שאני שחורה?'. הוא צעק עליה שתפסיק לדבר שטויות. וידאתי איתו שהיא לא צחקה, ולדבריו היא הייתה רצינית לחלוטין. אז נכון, אי אפשר שגם למעשים תמימים ורגילים ייחסו כוונות זדון. אבל האם אין כאן מקרה קלאסי של ביצה ותרנגולת? אם אותה נערה שומעת שנער בן העדה נהרג בהפגנה בגלל שהוא 'שחור', היא גם חושבת שהמורה שלה מוציא אותה מהכיתה כי היא 'שחורה'. ועכשיו איך עוצרים את מעגל האימה הזה?
אודה, יש משהו מביך בלהקדיש כל כך הרבה מילים ומחשבה לצבע עור. אבל אני מרגישה שאין לנו ברירה אלא לדבר על הפיל האתיופי הענק בחדר. בדו"ח המאבק לגזענות של משרד המשפטים שהוגש השנה דווקא נרשם הישג משמעותי בנושא שיטור היתר שהופעל נגד קטינים יוצאי אתיופיה. "בשלוש השנים האחרונות", נכתב, "נרשמה ירידה משמעותית (22.1%) במספר התיקים שנפתחו נגד קטינים יוצאי אתיופיה, ובתחום המעצרים נרשמה אפילו ירידה גדולה יותר בשיעור של 50.4% בשנת 2018 ביחס לשנת 2015". אבל כדי לדבר על ההישגים כדאי להבין על רקע איזה פיל בחדר, הם נרשמו. כן כן, צבע עור. פיל שכדאי שנקדיש לו עוד כמה רגעים של מחשבה.
מצב ביש
אתם מכירים הורים שלא מבלים מספיק זמן עם הילדים שלהם, אז הם מפצים על רגשות האשם במתנות יקרות ערך? אז ככה אנחנו וההפגנות של בני העדה האתיופית. יש כאן מערכת יחסים רעועה ולא יציבה, ואף שהמדינה ניסתה להפיק לקחים מקליטות עליות קודמות, זה לא היה מספיק. משהו שם לא עבד. ומה קורה עכשיו? המדינה לא ממש יודעת מה לעשות עם עצמה, והיא מוצפת רגשות אשמה שלא טיפלה נכון בילד הזה שלה, אז היא נותנת לו עכשיו צעצוע יקר. למשל, אפשרות להשתולל בהפגנות בלי שהיא ממש תגיב.
אז מה יש לנו כאן? יוצאי אתיופיה מוחים בצדק על יחס ממסדי עוין, שיטור יתר וגזענות מובנת, כלומר על אלימות עמוקה שמופנית נגדם, אבל הם עושים את זה בצורה אלימה מאוד. התגובה של המדינה נמנעת, עדינה, כי היא קצת מפחדת ממנו עכשיו, כמו מילד עצבני בקניון שחובט ברצפה וכולם רואים ופדיחות, וכל מה שהיא לא תעשה לא ייראה טוב. אבל האמת היא שלהגיב לאלימות בהימנעות זו גם אלימות, כי היא מאפשרת לאלימות להמשיך להתקיים. מצב ביש. 
