כמו חתיכה מרכזית שחסרה בפאזל, כמו איקס במשוואה בלתי פתירה, כך עומדת שאלת ה"למה" במרכזן של בחירות ספטמבר 2019. ליל הבחירות באפריל אמנם לווה בשני נאומי ניצחון – זה הנמהר של בני גנץ, וזה שהגיע כמה שעות אחריו של בנימין נתניהו – אולם כבר מקריאת הגושים הראשונית היה ברור שרק מועמד אחד יכול להקים ממשלה. למרות זאת, ככל שהלכנו והתרחקנו מליל הניצחון ההוא, כך נעשה ברור יותר ויותר שממשלה ימנית כבר לא תקום בסיבוב הזה. גם כשנראה שהכול פתיר ושכולם בסך הכול מפעילים שרירי משא ומתן לצורך שיפור עמדות, המעורבים בתהליך כבר ידעו לזהות שאביגדור ליברמן לא בא למגעים הללו במטרה להשתתף בממשלת נתניהו הבאה, אלא כדי להפיל אותה בטרם נולדה.
מערכת בחירות שלמה ויקרה צועדת כעת לקלפי ועדיין לא מבינה מה יו"ר ישראל ביתנו בכלל רצה, למען השם. כיצד הפכה סוגיית גיוס החרדים, שהייתה רחוקה מלככב בקמפיין הבחירות הקודם שלו, לסעיף הקריטי ביותר במצעו הנוכחי של ידידו (לשעבר?) של אריה דרעי; מדוע גם כשכל דרישותיו נענו הוא המשיך והעלה אותן עד לענף הגבוה ביותר בעץ העיקשות, ושום סולם תקני שהוגש לו לא היה גבוה מספיק עבורו. קמפיין שלם של ישראל ביתנו הבהיר שליברמן ישב רק עם נתניהו, ובשום פנים ואופן לא עם הקודקוד הארבע־ראשי של כחול לבן. זה "או נתניהו או לשבת באופוזיציה", הבהיר במשך חודשים האיש שקורא כעת לממשלת אחדות נטולת נתניהו ורוויַת כחול לבן.
אז מה קרה לליברמן בין תשעה באפריל לעשרה בו? את הפיסה החסרה הזו יודעים להשלים מי שהיו עדים לנעשה מאחורי הקלעים, כששלוש מפלגות היו אמורות להרכיב את המפלגה הדמוי־רפובליקנית שנתניהו חולם עליה בקול רם.
דא כחלון, נייט ליברמן
ב־31 במארס, תשעה ימים לפני הבחירות לכנסת ה־21, התראיין יו"ר ישראל ביתנו לתוכנית "הנבחרים" ברדיו 100FM. כשהמנחה דוד בן־בסט שאל אותו לשלומו, ענה ליברמן ש"הכול גן עדן פלוס פלוס". בן־בסט הרים גבה ואמר "ירידה (במספר המנדטים – א"ג) יכולה להביא אותך…", וליברמן השלים במקומו: "למקום טוב".
לפי מקורות המצויים בפרטים, "מקום טוב" היה מפלגת הליכוד. שעה שהמפלגות הלא־דתיות במחנה הימין התחרו על קולות המצביעים במערכת הבחירות המתישה ההיא, ראשיהן סיכמו ביניהם על חבירה שתצא לפועל מיד עם סגירת הקלפיות. משה כחלון ומפלגת כולנו, אביגדור ליברמן וישראל ביתנו – כולם היו אמורים להצטרף כבר באותו לילה למפלגת השלטון בראשות בנימין נתניהו, ולהראות לנו אחת ולתמיד מה זה "ליכוד אחד גדול מול כל השמאל".
הניצחון הושג, החגיגות החלו, אולם אז קרא נתניהו לכחלון ואמר כי אינו מצליח להעביר בליכוד את צירוף ישראל ביתנו. "אותך הם מקבלים, את ליברמן לא", אמר לו ראש הממשלה הנבחר.
קצת אחרי שתיים בלילה ניגש נתניהו לפודיום ב"היכל שלמה" התל־אביבי, ונשא דברים במשך 15 דקות. הוא דיבר על ניצחון אדיר ובלתי נתפס, ונמנע מלהפריע לקהל שחגג עם "היידה שרה". יו"ר הליכוד לא שכח לדבר על גוש ימני גדול: "כבר הלילה אשב עם ראשי מפלגות הימין, השותפות הטבעיות לנו… כמעט כולם כבר הצהירו שימליצו עליי להרכיב את הממשלה הבאה". אלא שאת העיקר הוא לא הודיע. הוא לא הצהיר על חבירה של כולנו וישראל ביתנו לליכוד. שותפות זה יפה, אבל זה לא מה שסוכם בינו ובין שני "השותפים הטבעיים" הבכירים.
אנשים המכונים יודעי דבר אומרים שליברמן זעם. הוא טס לחו"ל, אבל לא כדי להיפגש עם מרטין שלאף ולא כדי לחבור ליאיר לפיד. אולי עשה זאת כדי לספור עד עשר לפני שיחליט על צעדיו. ספר או לא, ליברמן חזר נחוש שלא לאפשר הקמת ממשלת ליכוד בראשות נתניהו, ויהי מה. על הפרת ההבטחה לקלוט אותו במפלגת הליכוד הוא כבר לא היה מוכן לסלוח.
סוג ב' לנצח
כחלון מצידו דאג להכחיש שפניו לליכוד, ועד היום הוא טוען בתוקף שרץ בבחירות מתוך כוונה שכולנו תישאר עצמאית במשך כהונתה של הכנסת ה־21. בסוף אפריל – שלושה שבועות אחרי הבחירות – הכריז כי הכותרות בעניין הן "ספין ופייק ניוז". "כולנו תמשיך לכהן ולשרת את הציבור כמפלגה עצמאית. הגענו להיות שותפים ולא שכירים", אמר אז. פחות מחודש לאחר מכן חתמו כחלון ומזכירות הליכוד על איחוד שורות לקראת הבחירות החדשות. יו"ר כולנו קיבל את המקום החמישי ברשימה, וחבריו למפלגה שוריינו במקומות 15, 29 ו־35. ליברמן נשאר כמובן בחוץ.
בשבוע החולף הכחישו בסביבתו של ליברמן את הטענה שזה היה שורש הנתק: "להפך, מהליכוד פנו אלינו, ואנחנו סירבנו לחיבור הזה. אין לנו רצון להתנהל מול מנגנוני המפלגה המסואבים", אמרו שם על המנגנונים שלפי מקורותינו הם דווקא אלה שחסמו את האיחוד עם ישראל ביתנו.
אז מה פגע בליברמן באמת – הפרת ההבטחה של נתניהו, או שמא העובדה שגם אחרי עשרות שנות פעילות בזירה הציבורית, הוא עדיין נחשב בעיני המפלגה השלטת לאזרח סוג ב'? על פניו, נתניהו הוא זה שמוצב על המוקד, ולא הליכוד. אולי כי ליברמן לא מאמין לתירוץ של נתניהו; אולי משום שהוא ציפה מראש הממשלה הוותיק להפעיל את כובד משקלו ולהכריע את "המנגנונים המסואבים".
קיתונות של מילים וניתוחים נכתבו כבר על מקומו של ליברמן בחברה הישראלית, תילי־תלים של מאמרים ניסו לפצח את כוחו בחברה הרוסית־ישראלית. גם שלושה עשורים אחרי שחבר לנתניהו, ואחרי אינספור עליות ומורדות במערכת היחסים הזו, ליברמן נותר חידה לא מפוענחת. נראה שהוא עצמו התאהב בפוזה המסתורית הזו, מלאת הסתירות. האיש שחבר לדרעי להרצת מועמד משותף לראשות עיריית ירושלים, אבל נכנס בעוצמה של 220 קמ"ש במגשר החרדי שניסה לצרף אותו לממשלה; הפוליטיקאי שטוען שימינה ממנו יש רק קיר, אבל לא מהסס לצאת נגד המכינות הקדם־צבאיות של הציבור הדתי־לאומי ולכנות אותן פלנגות; מי שלמרות כל הדם הרע שזרם בינו ובין ראש הממשלה שאף בכל זאת להתאחד איתו למפלגה אחת גדולה; שר הביטחון שמפיל ממשלה ימנית יציבה, כשהוא מכוון להגיע בממשלה הבאה לאותו משרד עצמו; האיש רחב הממדים ששומר על פאסון ושיח קר וחד, אבל ציפור נפשו נפגעת כשהוא מוצא עצמו נדחה מתוך מחנהו שלו.
יהיה מעניין לראות מה יעשה ליברמן במקרה שנתניהו יצליח לכבוש שוב את השלטון. 27 ימים לפני סגירת הרשימות לכנסת ה־22, התרחישים עוד רחוקים מלהיכתב. מה יהיה כוחה של כחול לבן, ואיך ברק ישפיע על גוש השמאל? עם מי יוכל הליכוד להרכיב קואליציה, אם בכלל? כמה מפלגות דתיות־לאומיות עומדות להתמודד? כל אלה ישפיעו דרמטית על הרכב הממשלה הבאה, אבל דבר אחד אי אפשר להוריד מהפרק, גם אם הוא נשמע מופרך מיסודו. החיבור נתניהו־ליברמן אמנם נמצא במצב אנוש, אבל בפוליטיקה כמו בפוליטיקה, לעולם אל תאמר לעולם לא. במחנה הימין יש לא מעט שמתפללים שהחיבור הזה יחזור לחיים.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
