מותו של סלומון טקה זעזע את כולנו. ואז התמלאו המסכים תמונות של מחאה והפגנות. הדיון בגבולות המחאה, ולמה ילדים שתקועים במכונית שש שעות צריכים להיענש על גזענות, נטחן עד דק בתוכניות הרדיו למחרת, וקצת השכיח את המקור לכעס הזה. את הערב ההוא, והשאלות העולות ממנו.
שוטר ירה באזרח ממוצא אתיופי למוות. האם הוא היה יורה באזרח לבן למוות? האם השוטר גזען? האם הרגיש שהוא בסכנת חיים ממשית ולכן ירה? אני לא יודעת. אני לא יודעת כי לא הייתי שם, וכי אין לי גישה לחומר החקירה. אבל למח"ש יש. מח"ש הוא הגוף שאמור לחקור את המקרה הטרגי הזה, אבל קשה לי להאמין שהוא יעשה את זה כמו שהוא אמור לעשות. האמון שלי בו הוא אפס. בעצם, אני מאמינה שהוא לא יעשה את העבודה שלו כראוי. למה?
כי יש לי זיכרון, ובו צרובה העובדה שמח"ש הוא גוף חד־צדדי המטייח את השגיאות ומגן על השוטרים. הגוף האמון על חקירות שוטרים כפוף אמנם למשרד המשפטים, אבל העובדים בו הם קציני משטרה בכירים, וזה בעייתי מאוד.
אנחנו מכירים את מח"ש לא מהיום. לעיתים קרובות קורה שלמרות עוול עצום ששוטרים עשו, הנפגעים כלל לא טורחים להגיש תלונה למח"ש, כי הסוף ידוע מראש. אנחנו מכירים את פסיקתם שאין להעמיד לדין את השוטר שהכה ברחוב נער חרדי אוטיסט. אנחנו מכירים את עמדתם על נערי גבעות שחטפו כי "הם לא באו לשוטרים טוב בעיניים", ממש כמו שמפגינים זועמים אמרו השבוע. ראינו את זה באום אל־חיראן. ראינו את זה במקרה של השוטר שירה למוות ביהודה ביאדגה בחורף. אנחנו מכירים את זה משימוש מופרז בכוח, גם כשברור כי לא נשקפה לשוטרים שום סכנה. יד קלה על הטייזר, יד קלה על האלה הכבדה, כמו איבר שנע בלי אבחנה, בלי ביקורת.
ידועה אמרתו של מרטין נימלר על הבחירה השגויה בשתיקה, כשלקחו את אלו שאינם דומים לי, עד שבסוף לא נותר איש. אבל אנחנו זועקים כבר שנים, וללא הבדל דת, גזע או מין. אנחנו דבקים בעיקרון המכונן של "והיה מחנך טהור", ולא מוכנים לסבול טיוח. אנחנו רוצים טוהר מידות בכל תחום בחיים שלנו, על אחת כמה וכמה בקרב אנשים חמושים האמונים על החוק והסדר.
אני מכירה את טיוח מח"ש מקרוב, קרוב מאוד. אתן דוגמה למקרה קטן, שולי לכאורה, שמשקף מבחינתי את התנהלות הגוף המעוות הזה. אקדים ואומר: אין זו ונדטה אישית, אלא דוגמה אחת מרבות שיצא לי להכיר מקרוב. בזוועות עמונה הראשונות, מיד לאחר ההתנתקות, הגיע אבי למחות. הוא היה אז חבר כנסת, וככזה הייתה לו חסינות פרלמנטרית. זה לא הפריע לשוטר (שמניעיו שמורים עמו. אבי אינו אדם אלים, וזאת יעידו גם מתנגדיו החריפים ביותר) לתקוף אותו, לקרוע את הרצועות בכף ידו, ולהשאירו מחוסר הכרה על הארץ.
אבי היה מנתח מהשורה הראשונה, שטיפל באנשים שנכוו קשות. מאז הוא לא מנתח. העובדה שהוא לא מנתח היא לא אבדה אישית שלו, אלא אבדה של מי שסובל, והוא היה יכול להקל על סבלו.
לאחר המאורעות הגיש אבי תלונה למח"ש. חודשים לאחר מכן, משלא נתקבלה תשובה, הוא הגיש תלונה נוספת. חודשים לאחר מכן ענתה המחלקה לחקירות שוטרים במכתב לקוני כי "העבריין לא נודע" וכי הם סוגרים את התיק. הייתי אומרת, מילא, מדובר אחרי הכול במאה ה־19, האירוע לא תועד או צולם, ואין סיכוי למצוא את השוטר האלים. אבל כמובן, לא זאת המציאות. האירוע סוקר ותועד מכל זווית. למשל זאת של ערוץ 10, שאת הסרטון שבו מצולם השוטר הפוגע העביר אבי למח"ש כבר בפעם הראשונה. הם לא טרחו למצוא את העבריין, או שמצאו ולא ראו לנכון להעמיד לדין את מי שקרע לאבא שלי את היד וגרם לו כאב עד אובדן הכרה.
לאחר שמח"ש השיבו את מה שהשיבו, עברה ח"כ אורית סטרוק על הסרטון, תמונה אחר תמונה, עד שגילתה את פרטי השוטר. לקח לה שעה בדיוק. היא העבירה את פרטיו למח"ש והם חקרו אותו וסגרו את התיק, כי להבנתם הוא הפעיל כוח סביר. אבל פסיקתם אינה הבעיה, אלא העובדה שהם פשוט לא עשו את העבודה שלהם, אלא אם כן העבודה שלהם היא להגן על שוטרים אלימים.
