דמיינו שבנכם יוצא לשחק עם חברים בפארק ולא חוזר הביתה. לאחר לילה ללא שינה אתם מגיעים לתחנת המשטרה המקומית. שם זורקים אליכם את הילד, חבול. דמיינו שאתם נפרדים מהבת הבכורה שלכם בפתח בית הספר, ובסוף היום כשאתם חוזרים לאסוף אותה מעדכנים אתכם שהיא בתחנת המשטרה משום שהיא חשודה בגנבה, אך בדיעבד מתברר שזה בכלל ילד אחר מהכיתה.
יש אנשים בחברה הישראלית שלא צריכים לדמיין את המקרים האלה. הם חיים אותם. אחסוך לכם כאן את הניסיון לדמיין שהילד שלכם מאבד את חייו כתוצאה ממפגש עם שוטר. זה פקד משפחות רבות מדי של אזרחים ישראלים יוצאי אתיופיה, ששילמו מחיר יקר של אובדן חיים בשני העשורים האחרונים. איך אתה מסביר לילד שהתחפש בפורים לשוטר שהוא חי במציאות בטוחה, בצל מבחן התוצאה שבו נער מאבד את חייו במפגש עם שוטר?
הגענו לכך שקבוצות בישראל נופלות קורבן לאכיפה בררנית, לשיטור יתר, לאפליה ולגזענות. הזעם ברחבי הארץ הוא בלתי נמנע. אלימות, הרס והשחתה אינם הפתרון; המשטרה, הסדר והחוק חשובים לכל אחד ואחת מאיתנו. אבל כשישראלי יוצא אתיופיה מרגיש שהוא חי בחברה שאדישה לכאביו, למצוקותיו, לרצונותיו ולצרכיו, זה עניין של זמן עד שהייאוש יפגוש את האדישות ויוביל לפיצוץ. לשבר.
עד כמה שזה עצוב, התרגלנו לכך שהדרך העיקרית להוציא את הציבור מהחולי ומהריקבון היא לשבש את סדר החיים הרגיל. אובדן חיי אזרחים במפגש עם רשויות האכיפה מעיד על מציאות חברתית חולה.
כדי להבין ריקבון של מערכת אחת, אפשר להשוותה למערכת אחרת שמתמודדת עם האתגר. כאשר בחטיבת הצנחנים בצה"ל מפקד פלוגה אומר אמירות פוגעניות וגזעניות כלפי פקודו, ישראלי יוצא אתיופיה, תגובת המערכת הצבאית היא מהירה. גם לצה"ל יש עוד מה לעשות, אבל ההשוואה בין תוצאות האירועים מוכיחה שאפשר אחרת.
מה הנורמה במשטרת ישראל? האם בכל פעם שנער יוצא אתיופיה מצא את מותו במפגש עם שוטר, מח"ש חקרה את שרשרת הפיקוד? האם יש מפקדי תחנות שקידומם עוכב בשל שיטור יתר? האם יש תת־ניצב או ניצב שקיבל הערה פיקודית או הודח? האם זה לא אבסורד שחוקרי מח"ש, ששירתו במדים הכחולים, צריכים לחרוץ את גורל חבריהם?
מערכת המשטרה חשובה לי. היא קריטית במשטר דמוקרטי. אז בואו לא נבלבל את המוח עם הטיעון שהמחאה ממומנת על ידי קרן זו או אחרת. די לדון בזווית הירי, ובכך שהשוטר בכלל ירה לכוון הרצפה וזה קרה בטעות. מבחן התוצאה של שני העשורים האחרונים מעמיד שאלות קשות המטרידות אותי כאזרח, כהורה, כאיש חוק וכאדם המעורב בחברה. בעיניי, השאלה המרכזית היא היכן הפרשה תופסת את האזרח שאינו יוצא אתיופיה. בגלל הרבה אנשים הדוגלים ב"שב ואל תעשה", ופוטרים את מצפונם מלקרוע בגד אל מול עוולות קשות, אנחנו במציאות של שבר.
אני שומע לא מעט ייאוש סביבי. הצעות לשבירת כלים, חרמות ואפילו ירידה מהארץ, בטענה שאי אפשר להמשיך עוד. אבל בתוכי אני יודע שאין לנו פריווילגיה להרים ידיים ולומר נואש. אנחנו כועסים ומתוסכלים, אבל לא יכולים להתייאש. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו "לשרוף את המועדון". אם אנחנו מרימים ידיים היום, משמעות הדבר היא שוויתרנו לא רק על עצמנו, אלא גם על הילדים שלנו ועל החברה הישראלית כולה.
לצד השאלות הקשות והתשובות שהילדים והנערים שלנו צריכים לשמוע, הם צריכים לקבל מאיתנו גם דוגמה אישית ואמירה אחראית על אופן ההתמודדות עם התסכול וחוסר האונים. עד כמה שקלישאתי לומר זאת, בעיקר בשעה קשה זו, בסוף השינוי יגיע מתוך חינוך, היכרות וחיבור. אני לא תמים, כדי לחנך חברה שלמה ולנצח גזענות ודעות קדומות נדרשים אורך רוח עצום ושותפים רבים.
זו עבודה מתמשכת שצריך לנהל בתבונה. החברה הישראלית חייבת לצאת מהאדישות ולהבין שזו בעיה של כולנו ולא של הקהילה האתיופית. אחרת נחזור וניפגש בכל פעם באותה התנגשות בין ייאוש לאדישות, שתנער ותנסה להעיר אותנו מהתרדמת.
