המילה "גזענות" הפכה למטבע לשון נפוצה מדי בשיח הישראלי. כל אפליה של אדם על רקע קבוצת האוכלוסייה שהוא משתייך אליה היא כמובן פסולה, אבל סיבתה אינה בהכרח גזענות. למשל, היוזמות למנוע מערבים קניית דירות בצפת או בעפולה, או אף לבקר בפארקים בעפולה, הן פסולות ואין לקבלן – אם כי ברור שסיבתן אינה התנשאות גזענית כלפי הערבים, כי אם אחת מתוצאותיו הקשות של הסכסוך הישראלי־ערבי והעוינות בין האוכלוסיות.
לעומת זאת, הפגיעות והאפליות שבהן נתקלים בישראל בני הקהילה האתיופית אכן נובעות בבירור מגזענות. כשבחור אתיופי המשרת בצבא אינו יכול להיכנס לבילוי במועדון באותה קלות כמו חבריו ה"לבנים"; כשסטודנט אתיופי מתקשה יותר מחבריו למצוא דירה להשכרה; כשחייל אתיופי נתקל לאחרונה בכינוי "כושי מסריח" – ברור שצבע העור הוא הגורם לאפליה. גם חשדנות היתר שמגלים שוטרי ישראל כלפי צעירים אתיופים, תופעה שאפילו מפכ"ל המשטרה הקודם, רוני אלשיך, הודה בה, היא ביטוי של גזענות.
עם זה, חשוב להדגיש: התפיסה המערבית מזהירה אותנו מאוד מפני הטיה לטובת החזק ולרעת החלש. גם תורת ישראל מזהירה מקבלת שוחד, שעלול להטות את הדין לטובת בעלי הממון. אבל מעניין שדווקא בתקופה קדומה כל כך, דאגה התורה להוסיף עוד אזהרה חשובה ורלוונטית מאוד גם בימינו: "ודל לא תהדר בריבו". בעברית פשוטה: צריך להיזהר גם מהטיה לטובת החלש. אין אפליה מתקנת במשפט. בדין כל אחד זכאי ליומו, כל אחד עומד ברשות עצמו, ואינו נידון לפי דימוי הקבוצה שהוא משתייך אליה. בעימות בין שוטר לצעיר אתיופי, אסור להניח מראש שהאתיופי אשם, אבל אסור גם להניח מראש שהשוטר אשם. רק העובדות צריכות להכריע.
זה כלל חשוב במיוחד בתקופתנו, שבה רווחת נטיית ההזדהות עם האנדרדוג. הנטייה הזאת עלולה לפגוע שלא בצדק בהרבה מאוד אנשים חזקים – בפוליטיקאים שנואים, באנשי הממסד, בגברים שהואשמו בהטרדות מיניות, וגם במדינת ישראל כולה, שהעולם, התובע בצדק את שחרורם של הפלסטינים ביו"ש מכבלי השלטון הצבאי הישראלי, נוטה שלא בצדק להסיק שבכל עימות נקודתי הפלסטיני הוא הצודק.
הבעיה שבהטיית הדין לטובת החלש אינה מסתכמת בסכנה של פגיעה בחף מפשע, או בצד הצודק יותר. לא פחות מסוכנת היא הנטייה להטיל את מלוא כובד משקלן של סוגיות סבוכות וכבדות משקל על גבם של שעירים לעזאזל בפרשיות נקודתיות. קל מאוד להעניש בחומרה שוטר שירה ולחוש נאורים וצודקים, אבל הבעיה המהותית של הגזענות כלפי הקהילה האתיופית לא תיפתר בכך.
לחברה הישראלית אסור להתחמק מטיפול שורש בכל התחומים שקיימת בהם אפליה וגזענות כלפי בני הקהילה. זה הרבה יותר סבוך, אבל גם הרבה יותר חשוב, משאלת ממדי הענישה של השוטר, גם אם יתברר שפעל בניגוד לכללי הפתיחה באש. יש להקים מנהלת בינמשרדית, שתטפל באופן רוחבי בכלל הבעיות שבני הקהילה האתיופית נתקלים בהן. ויש צורך שמנהלת כזו גם תפרסם דו"ח שנתי, בתאריך קבוע, שיכלול גם הצבת יעדים ובחינת העמידה בהם – כדי שההישגים והבעיות גם יחד יהיו שקופים לעיני הציבור, וגם יוכלו לעמוד לדיון ציבורי.
בשורה התחתונה חשוב לומר שבמאזן הכללי של יחס החברה לקהילה האתיופית יש גם הרבה פריטים חיוביים. בראש ובראשונה, עצם המאמץ והמשאבים שהושקעו בהבאתם של בני הקהילה לארץ, לעתים קרובות בסיכון חיים לא רק של העולים אלא גם של העוסקים בעלייה. הרבה משאבים ומחשבה הושקעו גם בקליטה, כולל אפליה מתקנת מוצדקת ודרמטית במשאבים שניתנו לבני הקהילה.
אבל אסור להסתפק בהתבשמות הזו. ניכור הממסד הדתי כלפי זהותם היהודית של האתיופים, הדבקת סטיגמה של "נגועים באיידס" שפסלה תרומות דם מכלל בני הקהילה, והתנשאות גזענית המאפיינת את החברה הישראלית גם כלפי אוכלוסיות אחרות – כל אלה מעיבים על ההתגייסות הישראלית למען עולי אתיופיה. כשם שהרשויות ידעו לתקן את המדיניות בעניין תרומות הדם, ראוי שכלל הישראלים יתגייסו לנטרל גם את פגמי הגזענות של החברה הרחבה.
